(לא מבוסס על מקרה אמיתי, למרות שרוב המקומות מתקיימים
במציאות).

מהרגע הראשון שראיתי אותה ידעתי שהיא שום - דבר חוץ מצרות וכאב
- לב.
יום שישי בשלוש בלילה זאת לא שעה טובה לאסוף טרמפ, לא בחיפה
ולא בשום מקום אחר. מי שלא תיקח אותו טרמפ, יהיה עייף ואחרי
בילוי, או פגישה ורק ירצה להגיע הביתה. ו"הביתה" שלו זה בדרך
כלל עיקוף בשבילך. על אחת כמה וכמה כשאתה אוסף אותו - או אותה
- מליד מועדון בעיר. בכל יום אחר הייתי עייף מדי בשעה הזאת
בשביל בכלל לחשוב על לקחת מישהוא טרמפ. הלילה הזה דווקא, עוד
הייתי ערני וחוץ מזה, היא הייתה צעירה ויפה, משהו בין שבע-עשרה
לתשע-עשרה, בלונדינית. ויש לי חולשה לבלונדיניות. במיוחד אחרי
ערב ארוך ומדכא, שבו הבחורה היחידה שגלתה בי איזה שהוא
התעניינות הייתה המלצרית.
הייתי צריך לעקוף מכונית "רובר" לבנה שחנתה ממש לא טוב כדי
להגיע אליה. עצרתי לידה ופתחתי לה חלון.
"אתה מגיע לנווה - שאנן?"
(האמת? אפילו לא בדרך שלי, אבל היה לה חיוך חמוד ומתחנחן כזה
ועיניים ירוקות עם מבט של תשומת-לב. וגם חזה יפה...)
"כן. בשבילך אני אעשה את הסיבוב". (זה מה שקורה שיש לך זין
במקום ראש).
היא קפצה פנימה ויצאנו לדרך.

עשיתי כמה סיבובים וכמה פניות ובסוף התחברתי לכביש הזה שמחבר
את הדר - נווה שאנן - אחוזה. (אני בטוח שיש לו איזה שהוא שם;
פשוט אף פעם לא טרחתי לבדוק). הכביש היה כמעט ריק, חוץ מאיזה
אוטו שנסע אחרינו.
התחיל לשעמם לי והדלקתי את הטייפ. "... את תבערי בשבילי ואני
אבער בשבילך", שר הזמר שבקסטה. אם הוא מתכוון למה שאני חושב
שהוא מתכוון, זאת עסקה שהייתי מוכן לעשות עם החמודה הזאת
ברצון. אבל היא לא נתנה לי אפילו את ההזדמנות. אחרי שהיא קיבלה
ממני את מה שהיא רצתה, היא פשוט התעלמה ממני באלגנטיות. אמור
להיות הסכם שבשתיקה בין נהג וטרמפיסט. משהו כמו "אני אתן לך
טרמפ ואתה בתמורה תדבר איתי ותעזור לי להעביר את הנסיעה",
היא לכל הנראה, הייתה יותר בקטע של "אתה לקחת אותי טרמפ כי אני
בחורה ויפה ועכשיו תתקע עם זה".

היא לא הסתכלה בכיוון שלי אפילו, שלא לדבר על לדבר איתי. היא
פשוט בהתה בכביש שהיה עדיין ריק למדי, חוץ מאותו אוטו שנסע
אחרינו. שהיה כמו ה"רובר" ההוא שעקפתי בחניה.
"פה שמאלה" היא אמרה כשהגענו לצומת של תחנת-דלק "מצה". אם
הייתי נוסע ישר הביתה שלי, הייתי ממשיך ישר, אבל אם כבר
הסתבכתי בזה, אז עד הסוף. פראיירים, כנראה, לא מתים. הם רק
עוצרים לתדלק.
פנינו לכיוון נווה שאנן, שזה מן רחוב כזה בסגנון "דו סטרי -
שני נתיבים -מצוק מימין - צוק משמאל עם המון ג'רסים מבטון
מסביב. ביום שישי בלילה, כשהכביש די ריק, יכלתי להרשות לעצמי
לקחת שם את הסיבובים במהירות מופרזת טיפה. מה לעשות, אני מודה
ומתוודה - אני אוהב לנסוע מהר. אבל בגלל הרחובות בעיר המטומטמת
הזאת יום שישי בלילה זה בערך ההזדמנות היחידה שיש לי. (מה
שמסביר את הרייס שבו הגעתי מהעיר לנווה שאנן בפחות מעשר דקות).
חיפה, למי שלא יודע, נבנתה במקור בשביל חמורים ועגלות. העגלות
כבר נעלמו, אבל לחמורים יש רשיון. כמו לחמור הזה ב"רובר" הלבנה
שנוסע אחרינו ונראה כאילו הוא עושה איתי תחרות. נכון שלי יש
מיצוברו אוטומטית מצו'קמקת ולו יש "רובר" ספורט, אבל אני מכיר
את חיפה מלידה והוא כנראה שלא - מה שמעניק לי מראש יתרון גדול.

"שוב שמאלה" היא אמרה ונכנסנו לתוך רחוב צר ונידח שהיה גם מלא
בפסי האטה מעצבנים. אני באמת לא מבין את זה, גם ככה אף אחד לא
יכול לנסוע ברחוב צפוף כזה יותר מ- 40 , אבל מישהוא - כנראה
איזה "אזרח שאיכפת לו" - החליט שגם זה מהר מדי וצריך לשים פה
פסי האטה.
"איפה בדיוק את גרה?" שאלתי כששמתי לב שהולך להיגמר לי הרחוב.
"בהמשך, פשוט תמשיך לנסוע", היא ענתה ואני המשכתי לנסוע,
המשכתי גם לפתח כאב - ביצים שלא היה מבייש היפופטם עם דלקת -
תוספתן. מה אתה עושה עם בחורה כזאת, שאתה מת לזxxן - והיא
מצידה לא מוכנה להחליף אתך יותר משלוש מילים רצוף? ניסיתי, די
נואשות, במשך הנסיעה לפתח אתה איזו שהיא שיחה, אבל היא ענתה לי
בלאקוניות מזועזעת והמשיכה להתעניין הרבה יותר במראה הימנית של
האוטו שלי. בי נשבעתי, שמהטרמפיסטית המחורבנת הבאה אני מבקש את
הטלפון לפני שהיא נכנסת לאוטו...

"לאן מכאן?" שאלתי שהרחוב נגמר לי בצומת פתאומית.
"ימינה וימינה" היא ענתה לי בלי לחשוב.
זה הוביל אותנו לכיוון המעגל תנועה של חניתה - מה שעושה את כל
הסיבוב האחרון לדי מטומטם. משהוא פה התחיל להראות לי חשוד.
"את מוכנה להגיד לי מה העניין פה בדיוק?" שאלתי אותה בעצבים,
"אם נמשיך ככה, נתחיל לנסוע בסיבובים".
היא נאנחה מעומק ליבה (למרות ש"לב" זה לא הדיוק האיבר שחשבתי
עליו כשהיא עשתה את זה). "אתה רואה את האוטו הלבן שמאחורנו?"
היא שאלה.
"כן", עניתי. היה קשה לפספס אותו, הוא נצמד אלי מצד שמאל מאחור
כמו קרצייה. אם לא הייתי נוסע על נתיב וחצי כמו ישראלי טוב הוא
כבר מזמן היה עוקף אותי. "זה האוטו של בחור התחיל איתי במועדון
ואחר כך התעקש להסיע אותי הביתה" היא אמרה. "אבל לא הסכמתי, אז
הוא נהיה מגעיל ואמר שהוא יעקוב אחרי עד שאני אתייאש ואסע אתו,
או עד הבית. אני חייבת לנער אותו ממני!"
היא הסתכלה עלי עם מבט של נסיכה מהאגדות ושאלה, "תעזור לי?"
או, DAMSEL IN DISTRESS... דילמה קשה...

חסרונות:
- סיכוי גבוה לדפוק את האוטו.
- יקח לי הרבה זמן.
- אני אצא פראייר כמו שלא יצאתי בחיים.

יתרונות:
- עיניים יפות.
- בלונד.
- מידת חזייה C34.

"בבקשה?" היא אמרה בקול מתחנחן, עושה את ההטיית - גוף הזאת
קדימה...

עוד חסרונות:
-  כל משטרה תעצור אותי.
- אם יגלו מה עשיתי לא יתנו לי יותר את האוטו בחיים.

עוד יתרונות:
- מהתנוחה הזאת , היתרונות  ממקודם הרבה יותר בולטים.
- הרבה הרבה יותר בולטים.

"אוקיי, אני יודע מה לעשות" אמרתי.
פניתי בכביש חזרה על עקבותיי ובצומת לקחתי שמאלה, למעלה לכיוון
אחוזה.
תוך חמש דקות היינו בפתח רחוב פרוייד.

פרוייד עצמו מן הסתם היה נהנה מאוד לראות את הרחוב שנקרא על
שמו. ירידה (או עליה, מהכיוון השני) רחבה ומפותלת, דו -
מסלולית לכל כיוון, שבה גברים צעירים דוהרים מתוך סמלים פאליים
בניסיון להוכיח את גבריותם על ידי זלזול בסכנה. רשמית, כביש
תוך - עירוני של 70 קמ"ש. מעשית, כביש בין - עירוני (חיפה סיטי
- גלובוס סיטי). למעשה, אפשר אפילו לפתח מהירות חוץ  - עירונית
ואף על - עירונית. הנהגים המוכשרים יותר מצליחים לנסוע ולהגיע
לפני שהם יצאו, כל הפטנט הוא לא להשתמש בבלמים... אף אחד, אבל
אף אחד, לא יורד את פרוייד יותר מהר ממני.

הרמזור התחלף לירוק, ויצאנו לדרך. ה"רובר" נתן פייט, אבל המרחק
בניינו הלך וגדל ככל שהמשכנו. הצמיגים חרקו וצרחו כשעשיתי
חראקות בסיבובים במהירות סופר בלתי - עירונית ביותר, משתמש
בנדיבות בשני הנתיבים שאלוהים ומע"צ נתנו
לכביש. הבחורה לידי, שהתחילה את כל העניין, קצת התכווצה מפחד
ומלמלה משהו על זה שהיא רואה כחול בצדדים ואדום במרכז, התעלמתי
ממנה. עכשיו זה כבר היה יותר מזה, זה כבר היה עניין של
פרינציפ.

בסוף הגענו לצומת ליד הים, צומת גדולה, רחבה ומסובכת. שם
התכוונתי להיפטר ממנו. היה לי  הובלה עליו של 100 מ' בערך
ושנינו נסענו במהירות מטורפת. בלמתי בבת אחת ועשיתי "חליקה"
במקום כשאני פונה ימינה, ואז נתתי גז ויצאתי במהירות מהצומת
לכיוון הקולנוע. במראה המרכזית הספקתי לראות אותו מנסה לעשות
את אותו פעלול, ונתקע בגאז'-אל-פרונט באיזה אלפא-סוד שניסתה
להיכנס לצומת. אין נפגעים, שטויות. הביטוח יכסה.
הנהג של האלפא, ערס צעיר, יצא מהאוטו בעצבים...
עכשיו כבר יכלתי לנסוע נורמלי ופניתי חזרה לכביש הראשי, פחות
או יותר.
"תודה רבה" היא אמרה, מחייכת בהקלה, "תסיע אותי הביתה?".

"פם פררם פררם בררמ - רם...
כן, הוא היה זקן מידי לרוקנ'רול, אבל צעיר מידי למות ..."

לקח לי עוד חצי שעה עד שסוף סוף, הבאתי אותה הביתה. היא נפרדה
ממני עם המון "תודה רבה" ו"להתראות" ואני התחלתי לנסוע חזרה
הביתה שלי.
כל הדרך הביתה חשבתי על הנהג ב"רובר" הלבנה. מה הוא חושב
לעצמו? שאם הוא יסיע אותה הביתה אז ילך לו? שהיא תתרשם מהנהיגה
המטורפת שלו? מזה שהוא
ילווה אותה עד הבית? יגיד לה שלום? בשביל מה הוא היה צריך את
כל הטירוף הזה?

בחיי, מה שאנשים עושים בשביל אהבה.