הבהוב ניאון מרצד במרחק
משקיף על מדשאות תחת שמי הסתיו.
מסדר לעצמי קבצים מוכנים מראש
מגרגר לי בנחת ומתיישב בצל אור.
חשכה גוועת ואיתה דמותה,
מטשטש בי פחד כמו רוח נכאים כבדה.
מעולם לא הסתדרתי עם שעות לילה מאוחרות,
וכעט להרדם נראה כמסע בלעות.
לא מצליח למצוא את עצמי ולגופי איזו מנוחה,
נקודות שחורות רחוקות מפרות כל סיכוי לשלווה.
סדר יום עמוס בראשי מרצד ומבליח,
רומז על שבילים ודרכים שעלי להבקיע
מספר על העתיד לבוא והזמן שלא נגמר
חש גדול מדי ולא מוצא מקום, נזכר.
עם רדת האור המתגלען, אני נרגע
נחפרות בי שוחות שלום,
נפתחות בי דלתות שלווה
אני שוקע בעולם אחר, לא מכאן,
ונרדם. |
