והינה אל בית אבי חזרתי. כ"ט שנים חלפו מאז עטפו אותי קירות
אלו. הילוכי בתוך תמונות זכרון אשר לבשו ממשות, קשה מנשוא היה.
האוויר נדמה כתווך מוצק, ואני עובר בו צעד צעד, לומד את הוויתו
וממשותו. כמעט כשלו רגליי עת חשף מבטי תמונה, רהיט, סדק
במרצפת.
"בוא אורי, כולם כבר למטה" ניער אותי קולה של אימא.  
כל אותן שעות מייגעות של חציית האטלנטיק  בדרכי ארצה לא היו
קשות עלי כירידת תשע המדרגות שבגרם המוביל אל הקומה התחתונה.
כילד מבויש נכנסתי אל החדר. הם ישבו על כסאות נמוכים ועל שני
מזרונים. דינה, ליאור ועמיחי. גם רוטנשטיין, החבר הכי טוב שלו,
היה שם. את ביזיוני שלי ראיתי בעיניהם. רוטנשטיין קם ופינה לי
את מקומו על המזרן. אמר שממילא התכוון ללכת. הקרעים הקטנים
בחולצות הזכירו את אשר גם כך זעק החלל.
המריבה הנמהרת - פרשת הדרכים של חיי. סיימתי את לימודי התואר
הראשון והעתקתי מקום מושבי לארצות הברית של אמריקה בכדי להוסיף
לזה הראשון שני, כי טובים השניים מן האחד, כך שמעתי. לימודי
עלו יפה והתגלגלו הדברים כך שהוצעה לי הצעת עבודה שאין לסרב
לה. אין לסרב אמרתי? לא כך חשב אבי. נהפוך הוא, חשב זה שאין
לקבלה. ומי יודע כיצד יכלו לבוא דברים מתוך שיחה זה, רק את אשר
בא מהם אדע. רצה שאשוב וכלל לא הבין כיצד מעלה אני על הדעת
לקבוע מקום מושבי בנכר.
לא לקבוע, ניסיתי להסביר לו, רק להכנס בצוהר אשר אני נפתח
עבורי. אשוב תוך שנים ספורות, ובינתיים אבוא לבקר, כמובן.
"אם אינך שב עתה מוטב לא תשוב כלל!". אמירה זו שמי יודע אם
נתכוון לה אבי, חרצה גורלות. המחשבה כי הפניתי עורף למקום אשר
היה לו למקלט זעזעה אותו עד למאוד. ולא בכך נסתיים ענייננו.
עוד שיחות מספר ניהלו לאחר מכן, אך ראה איזה פלא, סלע המחלוקת
רק האמיר קומתו לשחקים. לבסוף חדלנו מדבר.
ובנתיים חולפות להן השנים, אינן מחכות לאותם שני אדונים שישימו
קץ לגאוותם ויחדלו מלתבוע עלבונם. אותו זרע גאווה אשר הוריש לי
אבי והתפתח פלאים, הצמיח ענפים ומכה שורשים. תפוח אשר נפל הרחק
מהעץ אך עדיין זכור זכר בפנימויותו את מנביטו. עם אחיי דיברתי
כמובן, ומדי פעם הזדמן לי לזכות בשיחות גנובות עם אימי אשר
דומה כי סבלה גדול מסבלותיהם של כולנו גם יחד.
ולא פעם ולא פעמים עלתה בי מחשבה לקטוע את הפארסה שכבר תבעה
מחיר גבוה משהיה משער מישהו שתגבה, אך עת רצון לא באה מלפני.
וגם בזאת הפעם נדמה היה עלי כאילו באמת נתכוונתי לעשות מעשה.
כאותו האדם הניעור מקריאת שמו בקול וסמוך ובטוח הוא כי כבר היה
נתעורר שניות ספורות קודם לכן. לא היה לי זה שמי אשר העירני
בזאת הפעם מתרדמתי כי אם שמו של אבי. ומה הועילה התעוררות זו
אם לחשכה גמורה הקצתי?
שוחחתי עם כולם, ומתוך שיחותינו, הדברים שלא נאמרו נפלו על כל
אוזן. הכל גלוי ידוע ואת הנעשה אין להשיב. באתי לנחם והרגשתי
כמנוחם. כאילו צערי שלי גדול מצערם, שהרי את שזכו לטעום ממנו
הם לא אזכה אני. סיפרו לי את פרטי המקרה - הפרעה חשמלית, נדם
ליבו ואיש לא היה שם להושיעו. הרגשתי את אפסות קיומי ומיד
נכלמתי על כך שהינה שוב שמתי עצמי במרכז.
שעות חלפו ומנחמים באו ויצאו, באו ויצאו. ועם כל דקה שחולפת
ועם כל "המקום ינחם אתכם וגו'" חשתי מתפשט ונטמע במקום. כמעט
שלושים שנים והינה כמעט ולא נשתנה מאום להוציא אותו דבר שנפל
בעולמנו.
בעוד שאנו יושבים שם הגיעה גם דודתי חיה אשר שנים לא שוחחתי
עימה.
"ומה שלומך אתה, אורי?" שאלה, מבטה מבט כל יודע.
אפילו לא שמתי ליבי למוצא פי "הכל טוב חיה, הכל טוב".