הייתה גם תקרית מצערת עם חמור.
עמדתי בעמדה, וסביבי שיחקו חמישה ילדים, אחוזי התרגשות-לאומית
כנה.
ילדה אחת, עם עיניים כחולות מקסימות ותמימות, ניסתה לטפס עליי
כעל פסל, ואני עמדתי שם, כמו בוק, תוהה לעצמי אם ילדה שמטפסת
עליי נחשב או לא נחשב שבירת-שמירה.
ואז, בבת-אחת, הילדים עזבו אותי, ורצו לעבר נקודה כלשהי במדרון
הגבעה שעליה הוצבתי. רגשותיי היו מעורבים - חשתי הקלה שהילדים
הקולניים הניחו סוף-סוף למחשבותיי המדוכאות לשוב ולהציף אותי,
כמו רעל ממכר. גם קצת נפגעתי, שהם ככה בבת-אחת נטשו אותי, מצאו
להם שעשוע אחר, ממש כמו ההיא, שזרקה אותי בשביל ההוא. פתאום גם
נכנסה לתמונה החרדה, שאולי הילדים הבחינו בצר או באויב וברחו,
ולא טרחו להזהיר אותי, שכן ניכר על פניי כי אני עוכר ישראל,
זונה של ערבים. ואז גם צצה תחושת חוסר-הביטחון המקצועית -איך
ייתכן שחמישה זאטוטים הצליחו להבחין בדבר-מה שנעלם מעיניי,
עיני חייל שהוכשר בתרגיל פרט-חולייה וירי-דמדומים?
אבל מחשבותיי נקטעו מצהלת הילדים, שדומה היה כי שמחתם נובעת
מנוכחותו של חמור הנגרר על-ידם.
"חייל! חייל!" הם קראו לי. משהו בי בוודאי נעלב שהם לא טרחו
לברר את שמי. "חייל! תראה מה מצאנו!"
ואכן, מציאה מלבבת זאת הייתה. חמור בכל תפארתו, מקשקש בזנב
הנה-והנה, ריחו מעיד עליו מרחוק, ואפרוריותו מדכדכת.
הנטייה הטבעית שלי הייתה להירתע מהחיידקים שיצור זה בוודאי
נושא עימו, אך ביטלתי את החשש במחשבה "אם כבר למות, אז שיהיה
בצורה משעשעת."
אז התקרבתי אל הילדים ואל החמור, והם צעקו מעונג וזעקו מרינה
על כך שגם החייל הצטרף למסיבה. עמדתי לידם, הם רוקדים סביבו
והוא מביט בהם במבט עייף של חמור שעבר עבר דבר או שניים בחייו,
ומדי פעם העפתי מבט סביבי לעבר הואדי הסמוך, נזכר בחובתי
ככובש.
המשכנו כך, הילדים צוחקים, אני נוגע-לא-נוגע בחמור, והוא מביט
בכולנו במבטו העייף, עד שהגיע אסף להחליף אותי בשמירה, בלי
ששכח, כמובן, לפלוט שנינה בסגנון של "מצא חמור את חמורו".

מה לעשות, גם אני בן-אדם.
היה חושך ואני לא ראיתי אף-אחד מסביב, אז התחלתי, מנסה לזרז את
התהליך כמה שיותר מהר באמצעות מחשבות על אזורי-מפתח בגוף
האישה. לפתע, מספר רגעים לפני שהגעתי למעוז-חפצי, שמתי לב
לנוכחות זרה המביטה בי. עמדתי לזנק אל רובי המונח בצד, אבל אז
תפשתי כי הזר לא היה אלא אותו חמור שהילדים גררו מוקדם יותר
באותו היום. בדואי בוודאי היה מתמוגג מאושר וקופץ על ההזדמנות,
אבל אני, מצידי, התקפלתי מבושה, כאילו הייתה זו לא פחות מאימי
שתפסה אותי בשעת-מעשה.
השבתי את דבריי למקומם, והתרוממתי. החמור לא חדל להביט עליי,
מבט יגע ומלא הבנה, מבט שמבהיר ששום-דבר לא מפתיע אותו, אפילו
מה שהתרחש לנגד עיניו זה עתה. רציתי לפתוח את פי ולהסביר לו,
אבל משהו במבטו השתיק אותי. אולי גם הבנתי כמה אווילי יהיה
להתחיל לדבר אל חמור ולהסביר לו על הדבורים והציפורים, אך איני
סבור כי מוחי ב4 לפנות-בוקר היה צלול מספיק כדי להבין את
מופרכות כוונותיי.
החמור הסתלק, אך שב כעבור כחצי שעה, נושא את ריחותיו הנהדרים
עימו. עתה, כשכבר לא חשתי נבוך מנוכחותו, הרשיתי לעצמי ללטפו
מעט, ואף לדבר באוזניו כל מיני דברי-הבל, הפעם מתוך הכרה כי
אין מוחו מסוגל לעכל את דבריי.
כשאסף הגיע, הודיתי לאל שלא היה עד לאירוע שאירע מוקדם יותר
בעמדה. לא בגלל שחששתי שהוא ילשין - הרי תפסתי אותו עושה דברים
נוראיים בהרבה בשמירות אלו ואחרות - אלא כי ידעתי שההתרחשות
הייתה מולידה בדיחות מסוג "יוני מרביץ - והחמור מציץ" או אפילו
רמזים לכך שאחרי שאני משתחרר כדאי לי לשקול קריירה של גניבת
פחונים בנגב.
לאסף היה הומור עדין.

בימים הבאים נוכחותו של החמור הלכה ונעמה לי יותר ויותר, כמו
רע ותיק שיודע עלייך יותר משאתה זוכר על עצמך. מצב זה לא מצא
חן בעיניהם של הילדים השמחים, עד כדי כך שפעם אחת תפסתי את אחד
הילדים מכוון על החמור את הרוגטקה שלו, והחרמתי אותה ממנו
בטענה כי ליד עמדת שמירה לא חוקי לשאת כלי-נשק.
הילדים המשיכו לשחק לידי, אך תפסו ממני מרחק יחסי, כסולדים
מפני החייל שמעדיף את חברת החמור על פני עתידו של החלום
הציוני. גם הילדה המקסימה עם העיניים הכחולות הפסיקה לטפס
עליי, ורק הביטה בי בסקרנות מדי פעם, מנסה לפענח בי משהו שלא
היה לה לגמרי ברור.

לילה אחד עסק אסף בשלו, והחמור, שזיהה את הרעשים ובלבלם בשלי,
ניגש לראות מה שלום חברו עם המבט המבויש. אבל אסף, שלא כמוני,
לא הניח את הנשק על הרצפה בעת שלימד תורה את רמ"ח איבריו. וכן,
אסף, שלא כמוני, הפגין הצטיינות יתרה בתרגיל פרט-חולייה, ואף
הגיע מקום שני בסוללה בירי-דמדומים.

הסיפור עם החמור הושתק - הרי לאסף בעל עיני הנץ והשכל החריף יש
עתיד מזהיר בסוללה, בגדוד, באגד, ומי יודע, אולי אנחנו מסתכלים
במו עינינו על קצין-התותחנים הראשי של שנת 2020, או 2030, או
כמה זמן שזה לא יהיה שלוקח לקצין להגיע לדרגה כה מכובדת.
אז נתבקשנו לא לדבר על התקרית, איזו תקרית, בקושי ירי לא היה
פה, הרי רק כדור אחד נורה, ועוד בין העיניים - מרשים ביותר.

ואילו אני - כשהגיעה שעתי להחליף את אסף - רכנתי אל עבר החמור
ופתאום תפשתי כי אפילו לא ידעתי בוודאות אם זה חמור או, נאמר,
פרד? ואיך הוא הגיע לכאן, ולמה הוא נתן לילדים לגרור אותו
לעמדה, ומדוע לא ניגש אליי לעמדה אף ערבי עם חיוך נחמד ושאל,
בהכנעה, אם אדוני החייל לא ראה במקרה איזה סוס אפור, קצת זקן,
שמסתובב לו באזור?

28.02.2009