כשהתעוררה, מכתב התאבדות היה מונח על השידה שליד מיטתה.
היא התנערה משמיכת הפוך, וקמה מהמיטה. הקור שתקף הצליח להפתיע
אותה - היא לא זכרה שיכול להיות קר כל-כך בחדרה הקטן. היא
מיהרה אל השירותים, בתקווה שהתנועות החפוזות ירחיקו מעליה את
הצינה. האשליה העצמית הזאת עבדה, והיא חזרה לבועת חמימותה.
המראה שמעל הכיור חשפה את קורי שינתה במלוא הדרם, והיא בילתה
את הדקות הבאות בשפשופם והסרתם מעליה. כשהרגישה כי עיניה שבו
לתפקודם התקין, מיהרה חזרה אל המיטה ואל הפוך.
היא הרימה את המכתב ובחנה אותו.
שום כיתוב על המעטפה, ציינה לעצמה. הוא אפילו לא כתב את שמה
הפעם.
היא לקחה את הסכין שאביה נתן לה, כשעברה לגור לבד, כדי לדקור
אנסים, ופתחה את המכתב בתנועה חדה, מיומנת.
את מכתב ההתאבדות הראשון היא מצאה שלושה חודשים אחרי שנפרדו,
כשכבר היה בגדר זיכרון רחוק בלבד עבורה. היא התעוררה יום אחד
ומצאה מעטפה ועליה כתוב - כמעט חרוט - שמה. מן הסתם, נבהלה.
היא לא רצתה אפילו לדמיין איך המכתב מצא את דרכו אל שידתה, לא
רצתה לפענח כיצד עבר את דלת חדרה הסגורה או את הכניסה הנעולה.
היא פחדה לפתוח את המכתב, חרדה עטפה אותה רק ממראהו, אך
הסקרנות גברה על הפחד. באותו הזמן עוד לא חשבה להשתמש בסכין -
היא תחבה את האגודל שלה לתוך המעטפה ואילצה אותו להיפתח. המכתב
היה דף בודד, ובו רשומים איומים טרופים ולא ברורים, מלאי
סתירות ומילים קשות, פוגעות.
בזמן שיצאו, למדה עליו שלא יעז לממש את איומיו האובדניים, כמה
שהדגיש עתה את רצינות כוונותיו ואת חוסר-הפחד שלו בהביטו אל
פני המוות. ובכל זאת, חשבה שאולי ראוי להתקשר למישהו, להתריע.
אולי להוריו? אולי למשטרה? הוא הרי עלול גם לפגוע בה, לא רק
בעצמו. במהרה סילקה מחשבה זאת מראשה; הרי ברור שאינו מסוגל
להזיק לה. האפשרות שיעלה בדעתו בכלל לעשות דבר כזה נראתה
מופרכת.
היא קמה ממיטתה, וידאה שוב שהכניסה נעולה, וחזרה לישון.
כך זה המשיך גם בימים הבאים. בהתחלה עדיין הייתה נבהלת, אך
לאט-לאט הייתה ההתעוררות וגילוי מכתב התאבדות חדש חלק מהותי
משגרת יומה. לעתים האריכה לישון, במין ניסיון לשמור על תחושת
ההתרגשות, על תחושת האימה המרטיטה הכרוכה במציאת מכתב
ההתאבדות. לעתים היה כותב משפטים בהולים, מהירים, בכתב תזזיתי
ובלתי-קריא. לעתים היה מצטט שיריהם של להקות רוק שדיברו,
לכאורה, עליו ועל כאבו. לפעמים היה נתקף במצב-רוח מלודרמטי
וחותם מכתב בדם שלו. אך למרות האכזבות שנחלה פה ושם, כתיבתו
הייתה במגמת שיפור תמידית. הקריאה במכתבי ההתאבדות שלו נהייתה
חוויה חזקה כל-כך, סוחפת כל-כך, שכבר לא יכלה בלעדיה. בימים
המעטים שבהם לא מצאה מכתב מונח על השידה, הייתה מתגנבת למקום
העבודה שלו לוודא שהוא בסדר, שלא קרה לו משהו, חס וחלילה.
לאט-לאט החלה להקל עליו את המאמץ שבהבאת מכתב ההתאבדות לשידתה.
תחילה הפסיקה לסגור את דלת חדרה, וכעבור זמן-מה אף הפסיקה
לנעול את הכניסה לדירתה. היא התחילה להעיר את עצמה בכוונה,
באמצע הלילה, רק כדי לשמוע את צעדיו השקטים, את נשימותיו
העצורות. לילה אחד, חשה אותו רוכן לעברה. מביט בה. נשימתו על
עורפה הרטיטה את גופה, והעביר בה צמרמורת. הוא חש בכך, כנראה,
ומיהר להסתלק. לילה אחר הרגישה אותו נשכב לצידה, על המיטה. הם
שכבו כך, זה לצד זו, למשך עשר דקות שהרגישו כנצח, ואז הוא קם
כלא היה, והסתלק.
לילה אחד, הלכה לישון עירומה. כשהגיע לחדרה, שמעה את נשימתו
נעצרת כשהוא ראה אותה. היא יכלה לשמוע אותו סב על מקומו
ומסתלק, כשקמה בבוקר, גילתה את מכתב ההתאבדות על הרצפה שליד
הכניסה.
בלילות הבאים המשיכה לישון עירומה, ולאט-לאט הרגישה כיצד הוא
מרשה לעצמו להתקרב יותר ויותר. כעבור מספר לילות, נשכב לצידה
שוב, הפעם - גם הוא היה עירום. היא המשיכה להעמיד פני ישנה,
וחשה את ידיו מלטפות בעדינות את גופה. הוא החל בליטוף גבה,
מעביר את ידו בעדינות לכל אורכו. הצמרמורת שתקפה אותה הפעם לא
הרתיעה אותו, אלא להיפך, דומה היה שהלהיבה אותו יותר. הוא
הנמיך ידיו והחל ללטף את האגן שלה, כשכיוונו ברור. הוא ירד עם
ידו לשם וחש את הלחות שלה. היא נשכה את שפתיה, לא נותנת לעצמה
להוציא קול, הסדירה את נשימתה כך שתישמר האשליה שהיא ישנה, על
אף שמעולם לא חשה ערה יותר. כעבור כמה דקות, הזיזה רגליה כאילו
מתוך תזוזת החולמים. מבעד לעיניה העצומות חדר לתוכה באיטיות.
כל גופה רצה להימסר אליו, לאמץ אותו, אך היא פחדה שיפוג הקסם.
לכן הניחה לו לנוע בעדינותו המסורה, ושפתיה כבר התחילו לדמם.
כשגמרה יצא מתוכה, והיא הצטערה, רצתה שיגמור גם הוא, רצתה
שישאיר משהו ממנו בתוכה. אך היא פחדה לומר משהו, מפחדת להבריח
אותו, מפחדת שמילים יהרסו הכל. הוא קם מהמיטה, התלבש, ובצעדיו
החרישיים ונשימותיו העצורות, יצא מחדרה ודירתה.
