היא זרקה אבן לתוך המים.
"אתה רואה את הגלים הקטנים שנוצרים סביב האבן?" היא שאלה
אותי.
הנהנתי.
"זה לא נראה לך מוזר שהם לא היו קיימים לפני רגע, ולא יהיו
קיימים עוד רגע, אבל שבינתיים הם כל-כך סימטריים ויפים?"
הסתכלתי על הגלים הקטנים, שנראו לי כמו ציור של מכ"מ שראיתי
פעם באיזו סדרה מצויירת.
"מה את רוצה ממני?" שאלתי אותה.
"אוף! איך אתה לא רואה את זה? זה מולך! זה פשוט מולך!"
הבנתי שהיא מתרגזת אבל לא הצלחתי להבין למה. רציתי לאחוז אותה,
לחבק אותה ולהשתיק אותה, אבל משהו עצר אותי. הבנתי שהיא חושבת
שהיא מנסה להגיד לי משהו מאוד חשוב.
"זה... זה מטאפורה או משהו?" ניסיתי. ידעתי שהיא נורא אוהבת
שירה, אז חשבתי שאולי זה איכשהו קשור.
דמעות התחילו לנזול מעיניה, הדחף לחבק אותה כדי להשתיק אותה
התחלף בדחף לחבק אותה כדי להרגיע אותה, אבל משהו בשפת הגוף שלה
שידר לי שלא מומלץ לי להתקרב.
נבוך ומוטרד, נתתי לה טפיחה חברית על הכתף.
"זה בסדר," אמרתי. "את תמיד תוכלי לזרוק לשם עוד אבן."

16.12.2007