דרך שער
שבנית לי במו ידיך
את רוצה שאני אעבור .
את לא אומרת כלום .
את דוחפת אותי , ממך והלאה.
דברי,
תתני לי לצעוק את שמך בצוקים כואבים כי כואב
ואת לא פה.
תתני לי לפרוק מטענים שכבדים
ללבוש שחורים ולרצות בשובך כמו ביום רגיל.
תתני לי
לכעוס על עצמי ,
שלא יכולתי לנחם אותך במות אימך,
ועכשיו אין מי שינחם אותי.

והזיכרון שלך
מרגיע.

אני עוברת עכשיו
דרך אותו שער
בפנים אחרות.
יד ביד עם החיוך שלך שמאיר עולמות
ומאיר את דרכי
בחלל שטבעתי
של חסרונך

ועכשיו , את שוב מחבקת את אמא .