16/09/2006

היא נשמה את הכרית עליה ישן אתמול - לפני שזרקה אותו. היא לא
הבינה למה הוא תמיד כל-כך מקפיד להריח כל דבר שהוא נגע בו, אבל
עכשיו, פתאום, הגעגועים למשהו לא ברור עוררו אותה לעשות בדיוק
את מה שכל-כך הרגיז אותה אצלו.
היא הסתכלה על הכרית. רק ריח נותר ממנו. הוא כל-כך שעיר,
ואפילו שערה אחת לא השאיר לה על המיטה. רק ריח הוא השאיר. הוא
כל-כך הקפיד לא להשאיר שערות, אבל, הרי, זה לא יכול להיות
מכוון, נכון? זה לא כאילו בנאדם בוחר אם להשיל או לא להשיל את
שערותיו. זה כאילו תאשים את המתקרח שהוא רוצה להתקרח. לפתע היא
הרגישה רגשות-אשם, כי היא ידעה בביטחון נוראי כי היא השאירה
אצלו שערות אינספור. מה לא הייתה עושה להשאיר אותן אצלה. היא
ידעה שהשערות האלו יענו אותו חודשים רבים, עד שיעבור, או עד
שייעלמו. ואם תהיה לו אחרת? הוא ישאל את עצמו תמיד האם זאת
שערה שלה או שלה, החדשה או הישנה. אולי מוטב היה לחכות
לעוזרת-בית לפני שהיא נפרדת ממנו? לדבר איתה, להסביר לה את
המצב? לא, זה לא היה משנה כלום. הטמבל הזה, כמו שהוא חד
בריחות, בכל מה שקשור לשערות הלא-הוא קלוץ גמור. הוא יראה שערה
שלו ויבלבלה בשלה... אז מה הטעם לנקות אחריה? היא הריחה את
הכרית שוב. הריח קצת יותר חלש, לא הגיוני, כי הרי עברו רק כחמש
דקות מאז פעם אחרונה שהריחה, אבל אין הרבה הגיון בכל העניין
הזה בכל מקרה.
מחר, היא החליטה, היא תחליף מצעים.

28/11/2006


ישבתי עם הכלב שלי בבית-קפה ברחוב "אבן גבירול". היה גשום ביום
שלפני, אז העדפתי לחכות עד שהכביש יתייבש לחלוטין לפני שאני
מתחיל שוב לנהוג.
הבטנו על הכביש, מחפשים סימני התייבשות.
"בינתיים הדבר היחיד שמתייבש כאן זה אנחנו," ציין הכלב שלי.
"תסתום את הפה," אמרתי, "אתה כלב, אתה לא אמור לדבר."
המשכנו, אם כן, להביט על הכביש הסואן, מזהים מכוניות יוקרה
ומעירים הערות פילוסופיות עמוקות לגבי אורח-החיים התל-אביבי.
לידנו, רכב שחנה התנגש קלות בזה שמאחורינו.
"איזה נשיקה, אה?" חייך אליי זקן שישב לידנו.
"אם זאת נשיקה," הצטחקתי, "אז אני האנס הסדרתי הנמלט, בני
סלע."
פניו של הזקן השתנו לפתע, והוא קם כדי לטפל, לטענתו, בשלפוחית
רגיזה.
דקה אחר-כך, כל משטרת מחוז תל-אביב הקיפה את בית-הקפה, אקדחים
שלופים. יצא מפקד המחוז עם מגאפון מתוך אחת הניידות, והתחיל
לקרוא לעברי - "בני... בני'לה... אנחנו יודעים שאתה שם... בוא,
בני, בוא הביתה... היה כיף, נהנינו, נשמנו קצת אוויר, אבל די.
יש גבול לכל תעלול, בני. בוא, בני. מיצינו ת'קטע, בני. יאללה,
בני. בוא. בוא, בני. בוא. יאללה."
שתיקה רועמת ולא-אופיינית מילאה את רחוב אבן-גבירול. וידעתי
שלאחר שתיקה כזאת יכול להגיע רק דבר אחד - מרחץ דמים.
אז עשיתי מה שכל אזרח ישראלי שומר-חוק שמואשם בהימלטות מהחוק
יעשה - נמלטתי מהדלת האחורית.
הזקן עם השלפוחית הלא-באמת-רגיזה ניסה לעצור אותי עם מקל
ההליכה שלו, אבל הוא לא חשב על הנסיון רב-השנים שהיה לי
בהתמודדות עם סבא שלי.
כשיצאתי, ציפיתי, במידה מסויימת, שגופי יחורר על-ידי מטח
יריות, אך למזלי המשטרה לא לקחה בחשבון בחשבון הימצאותה של
דלת-אחורית.
התחלתי לברוח, ופתאום נזכרתי בכלב שלי. פתאום שמעתי את אקדחי
השוטרים יורים. "בנג'י!" כרעתי על ברכיי והתחלתי לבכות. ידעתי
שהוא עשה זאת כדי להציל את חיי, לקנות לי זמן. הבנתי שאני לא
תורם למעשהו בכל שאני ממרר בבכי על רצפת הרחוב, אז המשכתי
במנוסתי.

21/02/2007


סבא סיפר לי על הימים שבהם הרובוטים עבדו בעלטה מוחלטת, היות
ומנהל המפעל רצה לחסוך בחשמל.
"כבר אז," הוא אמר, "כבר אז הייתה לי תחושה שהדברים לא הולכים
להסתדר בינינו."
אני וסבא שלי הסתתרנו במקלט הגרעיני שלו. זמננו היה ספור,
ידענו זאת היטב, ועתה, בין שיחה נוסטלגית לחיטוי קרינה,
השתעשענו בחיפוש אחר דרך ההתאבדות הנוחה ביותר.
"שמעתי פעם שיר ישן על אחד שחתך לעצמו את הגרון." הצעתי
בבדיחות-הדעת.
סבא, כהרגלו, שקל זאת ברצינות.
"מאיפה אתה מביא את הרעיונות המחרידים האלו?" תמה.
"זה רק שיר..." התגוננתי.
סבא קלט את נימת החולשה בקולי ומיהר להתבדח, בדרכו המורבידית.
"התאבדות על ידי שיסוף הגרון היא התאבדות לא מכובדת. איזה
משורר מפורסם אי-פעם כתב פואמה על התאבדות בשיסוף הגרון? איפה
תמצא אנשי-שם ששמו כך קץ לחייהם? כשהרובוטים יגיעו, אנו רוצים
לשמור על חזות מכובדת. כשאתה מתאבד, תמיד תשתדל להיראות
במיטבך, ואם אפשר, להימנע מפגיעה בפלג גוף עליון."
הבדיחות של סבא אף-פעם לא שיעשעו אותי.
"ועכשיו," הכריז, "בדיקת פולשים."
מוכן ומזומן כתמיד, השתתקתי ונתתי לסבא להפעיל את גלאי הקול של
המקלט שלו. אם יש רובוטים שחופרים בסביבה, נדע זאת במהירות.
שניות רבות של מתח עברו עליי, אך שיכרון-החנק שנבע מעצירת
הנשימה העביר את הזמן.
"לפי שעה, הכל שקט." הוא הכריז בעגמומיות מסוימת. לפעמים נראה
היה לי שסבא מייחל לרגע שבו נצטרך להחליט האם להתאבד או האם
להתעמת עם הרובוטים ועינוייהם המסתוריים.
"סבא?"
"כן, נכדי?"
"ספר לי על איראן."
"ימינו קצובים וספורים ואתה רוצה לשמוע דווקא על איראן?"
סתמתי את פי, לא יודע מה לומר. מאז שנולדתי תמיד דיברו על
איראן במין רמיזות והיסוסים, אך מעולם לא זכיתי לשמוע מה באמת
היה שם.
"טוב, טוב," ויתר סבי, "אספר לך על איראן. אבל רק בצורה של
מספר כל-יודע. אין לי סבלנות למספר בגוף ראשון הזה. הרגשתי זה,
חשבתי זה... את מי זה באמת מעניין?"
רציתי לומר לסבא שאותי זה מעניין. שאני רוצה לדעת מה הוא חשב,
מה הוא ראה במו-עיניו. אבל לבושתי, כל שיכולתי לעשות באותם
הרגעים זה לשמוח על זה שסוף-סוף אזכה לשמוע מה באמת היה שם.
חוץ-מזה, חשבתי, תמיד משתרבבות רגשות של דמויות גם כשהמספר הוא
מספר בגוף שלישי.
סבא פתח:
יואב ניעור מחלום בלהות.
בחלומו, דמיין שהוא שוב בגדוד, בעצם, תיקן עצמו, הוא דמיין
שהוא בבסיס הנוכחי, אבל שהוא מסופח לגדוד. שטויות שלישותיות.
(או שאולי הוא היה בסמיכות למטרות כלכלה?) הם כולם ישבו מול
מסך ענק, מצפים לראות מה יהא עם האיראנים. ארה"ב הכריזה שהיא
תוקפת את איראן עוד באותו היום, והיה ברור לכולם שזה אומר שגם
ישראל מצטרפת. במסך היה שידורי חדשות ללא הפסקה, יואב תהה מתי
יוצא להם לנוח והאם זה אורח-חיים בריא לשבת כל היום ולקריין,
בלי לאכול ובלי לישון. אם המצב יימשך כך עוד זמן רב, חשב,
בוודאי כבר יהיו לקריינים פצעי-ישיבה. הוא צחקק לעצמו. התחת
שלהם ייהפך לנמק ויצטרכו לכרות אותו. מצחיק לחשוב על זה-
קריין בלי תחת. באותו היום הכריזו שהמלחמה נדחית, ויואב הצטער
שהוא סתם בא לגדוד. מישהו שואל אותו מה הוא עושה שם - הרי דבר
ידוע לכל הוא שיואב הפך לג'ובניק מוחלט - והוא אמר שהוא בא
לחזק.
יותר מהחלום הוא לא זכר.

סבא השתתק.
"זהו?" שאלתי אותו.
"בטח שלא זהו," אמר סבא. "יש עוד הרבה לסיפור. אני רק תוהה למה
אתה כל-כך רוצה לשמוע את זה?"
רציתי להסביר לו את תחושת הפחד שממלאת אותי בכל פעם שאני שומע
את המילה "איראן", את האימה שאני מרגיש בכל פעם שאני יודע
שמישהו נמנע מלהגיד משהו שקשור לכל העניין הזה, כי הוא מפחד,
או כי זה מעלה בו זכרונות רעים. במקום זה רק אמרתי "נו, סבא,
תזרום."
סבא נאנח, והמשיך.

יואב התעורר והביט סביבו. לצידו שכבה חברתו, אורית. לא, בעצם
אורית זה שם מכוער לכזאת בחורה יפה. בוא נקרא לה - ליטל. לצידו
של יואב שכבה ליטל, כבר לא חבוקה בזרועותיו כפי שהיה כשנרדמו.
הוא לא הופתע מזה. הם אהבו להירדם ביחד, אבל לישון ביחד - זה
כבר סיפור אחר. הוא הסתכל בשעון וראה שהוא צריך לצאת. עוד יום
רגיל ולא מלהיב צפוי לו בצבא. מאז שעבר ליומיות, חייו אמנם
קלים יותר, אבל משעממים להחריד. אין מפקדים שיושבים לך על הראש
24 שעות, רק משמונה עד חמש. במקום שמירות הוא עושה מטבח
ובמקום

06/06/2007


תאר לעצמך.
אני יושב, שמן ומיוזע כהרגלי, ומסביר בטלפון לבחורה שפעם הייתה
משמעות החיים עבורי, למה אני קטן, טיפש, ואין לי עתיד, והיא
עוד מנסה לשכנע אותי שזה לא נכון.
איך הגעתי למצב הזה?

תאר לעצמך.
אני עומד במסדר בוקר, והמפקד צועק עלינו שהוא יעשה לנו שואה.
ממש כך. מילה במילה. "שואה אני אעשה לכם פה!"
ואני שותק.
בפנים, אני צועק.
אני רוצה לקחת את הרובה שאני מצדיע איתו, לדחוף לתוכו מחסנית,
לדרוך, לוודא כדור בבית בליעה, ולפוצץ לו את המוח.
אבל אני שותק.
מצחיק. פעם חשבתי ששואה זה נושא לבדיחות. כלומר, לא השואה
עצמה. כלומר, כן השואה עצמה, אבל לא באמת. כמו שיש אנשים
שבוכים כשהם חושבים על השואה, אני מיד מדחיק בעזרת בדיחה או
הלצה מחושבת.
אבל באותו הרגע, השואה שהמפקד איים להפיל עלינו נראתה לי יותר
ממשית ומפחידה מזאת שראיתי ב"רשימת שינדלר" או שסיפרו לי עליה
בטיול לפולין. אם באותו הרגע הוא היה מבקש ממני לתקוע כדור
בבטן של החבר שעמד לידי במסדר, בשביל לבדוק כמה אני טוב בלמלא
פקודות, הייתי עושה זאת בלי היסוס.

ומשהו נדפק בי שם. משהו בי השתנה, אין לי ספק. הפסקתי לחשוב.
הפסקתי לשקול כל מה שאני עושה ופשוט התחלתי למחוק את המוח שלי,
לא נותן שום משקל ושום משמעות לשיקול הדעת שלי. לכלום לא הייתה
משמעות. לכלום.

10/06/2007


כל פעם שניגש אליי פילוסוף צעיר ושואל אותי "מהו הגיהינום?",
בא לי חיש-קל, תיכף ומיד, להחטיף לו אגרוף. כי הרי שנינו
יודעים שהוא בורח מן האמת - הגיהינום הוא הגיהינום.