"אני לא מוכנה עכשיו לקשר," היא אמרה. "זה מוקדם לי מדי."
הוא הביט בכפות ידיה וכפות ידיו, וניסה לחשוב על משהו להגיד.
"ומתי לא יהיה לך מוקדם מדי?" הוא תמה לבסוף.
"לא יודעת," היא ענתה בעצבנות. "איזו מין שאלה זאת?"
כעבור 60 שנה הוא עדיין ישב על אותו ספסל, מחכה.
למחשבות שעברו בראשו כבר לא ידע לתת שם, ולכן התייאש מן החשיבה
כליל. כל שנותר לו הוא אותו ספסל.
היא ניגשה אליו, זקנה ומקומטת, עם מראה של מישהי שעברה דבר אחד
או שניים בחייה.
"שלום," היא אמרה.
"שלום." הוא ענה ביובש.
היא התיישבה לידו, והוא לקח את ידיה בידיו.
"עכשיו את מוכנה?" הוא שאל.
"לא," היא צחקקה. "עכשיו כבר מאוחר מדי."
הוא הביט בידיו ובידיה המקומטות, וצחקק איתה.
14.12.2007
לאהרון. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.