[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רועי בלום
/
ציורי גן עדן

רואה אותה מציירת, עיניה מביטות בבד, יד אוחזת מכחול, שנייה
מטיילת כמעט בצמוד לבד. כמו מציירת בתוך דמיונה, רק לאחר מכן
מניחה למכחול לעשות את עבודתו. גם עלי לפעמים היא מציירת. אני
רואה אותה לפעמים כאשר אנו במיטה. אני בחזה חשוף, והיא ידיה
מציירות עלי ציורים שרק היא רואה. שאלתי אותה פעם מה היא
מציירת עלי, היא רק חייכה ולא אמרה מילה.

אני עוזב את החדר, משאיר אותה עם הבד המתמלא לאיטו בצבעים, נא
לאיטי לכיוון המטבח להכין לנו משהוא. יודע שהיא לא תזכרו להכין
או לאכול אם אני לא אעשה משהו, ככה היא כאשר היא נכנסת למוזה
יכולה להיות גם רעידת אדמה והיא תמשיך בציור שלה. עיניה כלל לא
יראו את הקורה סביבה.

המטבח שלו כבר מזמן הפך למוזיאון, ציורים מוצמדים לקירות, הם
מבטים בי ואני מביט בהם. המקרר הישן שלנו מעורר אותי בזמן שאני
מביט באחד הציורים שמושכים את עיני, בציור רואים פרצוף זקן
מביט בזה שצופה בתמונה, הוא מוסתר בחלקו על ידי סירת מפרס
שמשייטת באוויר. סביבו אפור סביב הספינה בהיר. עיני עמוקות
חכמות.

אני עומד מול המקרר הכמעט ריק שלנו. מביו בעגבנייה האחרונה
שנשארה, שוכבת בתוך כלי ליד פלפל חתוך לשניים. מאחוריהם שלוש
ביצים וקופסה של גבינה לבנה. מקרר עלוב אני חושב לעצמי מוציא
את הכול ומעמיד על השיש למסדר. הכריים שלנו ממתינות לי בזמן
שאני שוטף את המחבת  שבה הכנתי לנו ארוחה אתמול. אני משתהה
בשטיפה בזמן שציור נוסף מושך את תשומת ליבי. לא משהו מוגדר הוא
שמושך אותי, פסים רבים של שחור וכחול נראים מתערבבים אחד בשני
ועיגול זעיר של צהוב ביניהם. אני מנסה לדמיין מה עבר בראשה
בזמן שציירה את הציור, ניכנע וסוגר את המים.

המחבת הרותחת מכילה את חביתת הירק, שמבעבעת בתוכה. מצאתי מעט
לחם ישן ואני מדליק גז נוסף על מנת לקלות אותו עליו. הופך את
החביתה לאחר שהיא משחימה מעט. זוכר שהיא לא אוהבת אותה חזקה.
ומכבה את האש. אני שם את החביתה בין פרוסות הלחם ולוקח אותה על
המגש לחדר העבודה שלה.

היא עדיין מול הציור, דקיקה כל כך, המכנס כמעט ונופל ממנה
והחולצה כמו סחבה ישנה תלויה עליה.
הריח לא משפיע עליה, עדיין מרוכזת כל כולה בציור. אני מבחין כי
לציור נוספו קווים בודדים שמתחילים להראות שתי דמויות. אני
משמיע קול חלש מאחוריה. היא מסתובבת, פניה מהורהרות. נראה כי
אינה מסוגלת לעזוב את הציור. עיניה רואות אותי והיא מחייכת
לכיווני מבחינה בארבע הפרוסות, על המגש.  לרגע אחד נוסף חוזרת
לציור כמו מצלמת אותו שלא יברח לה, אז מסתובבת אלי בחזרה
מושיטה יד לכיוון האוכל. אני מחייך אליה בחזרה מאושר באושר
שלה, נהנה לראות אותה עושה את מה שהיא אוהבת.

היא לוקחת ביסים קטנים, אוכלת את מה שהכנתי. ידה צבועה במעט
כחול, נעה באלגנטיות. עיניה הירוקות מרוכזות באוכל. מתרוממות
מידי פעם להביט בי. אני מניח את המגש מסמן בשקט על הכריך השני.
היא מהנהת בראשה. אני יוצא מהחדר, מתקדם לכיוון חדש השינה. שם
בתוך הארון אני מוציא את הכדורים, שישה גדולים מכוערים. ציורים
שלה עוטפים אותי מכל כיוון. שמש בהירה צופה בי מאחד מהם,
ציפורים בהירות כנף מרחפות לידה. אני מתקשה להתנתק מהציור,
זוכר כי זה אחד הראשונים שהיא ציירה, אחת הפעמים היחידות
שהסבירה לי את הציור, בדרך כלל מסרבת אולם אז זה היה לה חשוב.
היא לקחה אותי למרכז המחלקה בבית החולים, שם הצביעה על הציור,
אמרה אז שזה מה שהיא רואה בכל פעם שהיא מביטה בי. חייכה חיוך
גדול ואני חייכתי אליה אז. התחבקנו ובכינו יחד. זה היה היום בו
נתנו לה שלושה חודשים. אמרו שהסרטן מנצח.

אני הולך בחזרה לחדר העבודה שלה, היא לקראת סיום השני שהכנתי
לה. אוכלת בשבילי, כלל לא הייתה רעבה. עיניה פוגשות את ידי
העבות, רואות את הכדורים וכבות באותה נשימה. כמה שהיא שונאת את
הכדורים האלו, הם מורידים לה את היצירתיות היא אומרת. אני
מהנהן שומע את המשפט מרחף מעלי. עוד יום אני לוחש לכיוונה בזמן
שהיא מהנהנת ובולעת אותם. הרופא אמר כי הם יכולים לתת לה עוד
יום אולי יומיים, קצת הקלה אמר. היא סירבה לקחת אותם בהתחלה,
אמרה שהם מטשטשים אותה, מעלימים ממנה את היכולת לראות מעבר לדף
הלבן שמולה. אני התעקשתי, והיא הסכימה בשבילי.

אני לוקח את המגש, היא חוזרת לציור, מנצלת את הזמן עד שהכדורים
ישפיעו עליה.
"כאשר גילנו היה כבר מאוחר מידי", זה מה שאמר לי הרופא. אני
רציתי להלחם אבל היא עצרה אותי. אמרה שהיא יודעת את זה מבפנים
כי בקרוב יבוא יומה ללכת. אני פרצתי בבכי כמו ילד קטן והיא
חיבקה אותי. מנחמת אותי במקום שאנחם אני אותה. "יש לי עוד כל
כך הרבה לתת" היא אמרה לי. מחזקת אותי נותנת לי להניח את ראשי
על כתפה.





"נו אז מה ציירת עלי?" אני שואל, מביט במבטה האפור, שוכבת
במיטה בבית החולים, חשה בכאב אולם מסרבת לתת לו לנצח. "ציירתי
אותנו", היא לוחשת במאמץ, מחייכת אלי. "אותנו?" אני תוהה.
היא ממשיכה לחייך. "אותנו." עונה בלי להסביר לרגע ארוך כמו
נעלמת. עיניה כבויות ואני ממתין שתחזור אלי לעוד כמה רגעים.
היא שווה בלי שאני מבחין. עיניה נעוצות בעיני והיא לוחשת
במאמץ. "ציירתי את כל מה שיש בי. ציירתי כי ידעתי שהיום הזה
יבוא. ציירתי כל מה שרק הצלחתי לצייר כי ידעתי שזה מה שיישאר."
אני מחייך חיוך עצוב בזמן שהיא מסמנת לי לקחת את ידה.  הקול
שלה כמעט ונעלם כאשר היא ממיכה לסמן לי להתקרב. "כאשר תסיים גם
אתה תדע לאן לבוא אלי." אני לא מבין והיא רואה את זה בעיני.
"הציורים. שם אני אהיה, כאשר יבוא יומך, אם עדיין תרצה אותי,
תדע לבוא לשם. זה יהיה המקום שלנו. איש לא יוכל לומר שהמקום
הזה שלו, אני יצרתי את הציורים האלו בשבילך." היא אומרת ואני
מתחיל להבין. אור ניצת לרגע ארוך בעיניה כאשר היא מבחינה שזה
חודר אלי.
"שמור עליהם", היא מבקשת ולוחצת לחיצה חלשה את ידי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ראיתי את הסלוגן
שלי, וכמו
שהבטחתי אני
כותב עוד אחד,
ועכשיו אני
ממתין לאורנה
ומשה דץ שיגיעו
לקובי מידן,
תודיעו לי!




פקד צדי צרפתי,
מאוכזב
מההתחיבויות שלו
שהוא חייב למלא.


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/12/04 17:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רועי בלום

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה