אני מתעוררת ואני במקום אחר, החדר הוא כבר לא אותו החדר,
הילדות שהורגלנו במשך שנים אינה עוד - אני ניצבת בפני אתגר
ואני מרגישה כאילו מישהו חובט בי והמהלומות הן קשות.
אין מנוח כי השאלות מתרוצצות ואין מענה, בפנים רוצים תשובות
אך אין מי שיעמוד פה שיסביר, שיענה, שישיב.
הבועה שטיפחו בי שנים הולכת ונהיית שקופה מיום ליום, אני מגלה
עולמות שאף פעם לא ראיתי, אני חווה מציאות שאף פעם לא הכרתי.
והמהלומות הן באמת קשות, זו תקופת ההתבגרות, אתגר ההכנה אל
העתיד הלא צפוי.
אני רוצה לצעוק - אבל היכן?
אין את היש שאני כל כך מוכרחה שיהיה, ובתוכי יש ניגוד שרוצה
לנפץ את האשליה שנוצרה.
והפחד שלי הוא שחלומי, חלום שטופח במשך שנים, ינופץ לי מבלי
להשאיר לי ניצוץ של תקווה שבסופה תהפוך לייאוש מר.
ולאט לאט, כשאני מורידה את אצבעי הקטנה מהירח והוא מתגלה לי
במלוא יופיו, אני רואה שהלילה שלי הושלם, כמו נר שחסרה בו רק
השלהבת. יופיו של הלילה נגלה לי בבת אחת ואני חשבתי שלעולם לא
אבין מה הכוונה ב"עולם ומלואו".
אני כעת מבינה למה הלבנה הקסומה שמגלה לנו אגדות אינספור היא
בסך הכל רק געגוע. געגוע לכל המקומות, לכל השנים שאותם אהבתי.
וזהו הירח, זה הדבר שחסר לי כל השנים, כל החיים בעצם. זה הדבר
שאליו נשואות עיניי תמיד בכל מצב, זה הדבר אחריו עיניי תרות
כשאין מוצא אחר.
בתוך כל השחור בין הכוכבים הבוהקים שנראים כתמימים, אך בתוכם
מסתתרים שקרים קטנים ויומיומיים, ולשם אני רוצה להגיע - אל
האינסופי, אל המגע שאינו מגע, אל האין משיכה שמושך כל כך
הרבה...

ורוח מלטפת פורעת עכשיו את שיערי ומחזירה לי את תחושת הבדידות,
את תחושת המציאות המוכרת כל כך שמחזירה לי את הלילה האפל
שבסופו יש את אור הירח...