לפעמים פתאום זה מכה בי - אני בן 34, כן, פי שתיים בדיוק מגיל
שבע-עשרה.
ובגיל שבע עשרה חשבתי שאני כבר די גדול, וכבר מוכן לעולם...

והיום אני קולט שאת כל המרחק מאז שנולדתי ועד גיל 17, עשיתי
כבר מגיל שבע-עשרה עד היום, ולא הרגשתי בכלל...

אבל אולי תמיד זה ככה?
גם אדם מבוגר בן חמישים בטח חושב שהזמן עבר נורא מהר בלי שהוא
כמעט לא שם לב, ופתאום הוא כבר כבר בירידה, עם שיער מאפיר, או
שבכלל חלקו אבד לצמיתות, כרס גדולה, המון זיכרונות, על סף התקף
לב, ותוך שמירה אדוקה על דיאטה, והוא בעצם חושב שהוא די צעיר
מבחינתו...

אני חושב שהנקודה שבה אני ממש קלטתי שאני כבר די מבוגר, היתה
כשהפנמתי שבעצם בדי הרבה אירועים היסטוריים שקרו בעשורים
האחרונים, לא רק קראתי או שמעתי סיפורים עליהם - אלא בעצם
הייתי נוכח בהם או בתקופתם. כן, די מבאס לחוות היסטוריה
שמצטברת בלי לשים לב...

אבל גם אדם בן תשעים על ערש דווי, בוודאי מרגיש שהסיפור הזה של
החיים בסך הכול עבר די מהר, ואם הוא לא ממש סובל בחיים מאיזו
מחלה או ממחסור בחדוות חיים - הוא גם חושב שהחיים האלו עוברים
די מהר - ולא משנה באיזה גיל אתה...

אז בעצם מה שרציתי להגיד זה - שפעם בגיל 17 הייתי מתאהב די מהר
יחסית בבחורה, היה מספיק לפעמים רק לראות אותה, או להיות
במחיצתה זמן קצר בשביל שהיא תהייה מושא לחלומותיי, או לפחות על
המחשבות שאיתן נרדמתי לפני שהגיע החלום.

והיום, כגרוש די טרי, בגיל 34, קצת די קשה להתאהב, זה כבר לא
קורה כל כך מהר... והאמת שעדיין לא יצא לי בכלל, למרות שיצאתי
עם כמה בחורות לא רעות בכלל בתקופה האחרונה, כנראה שככל
שמתבגרים, צריך יותר ויותר להמתין בשביל לחוות מחדש את הפרפרים
בבטן ואת הגעגוע לנשמה אהובה ולגוף נחשק...

מעניין מה אחשוב כאשר אגיע לגיל 68...