לפעמים אני חושב שהפסקתי להבין.
נראה כאילו העולם מסתובב, ואיתו אני, והוא מראה לי כל פעם צד
אחר של החיים. זה מרגיש כמו מין חלום כזה ארוך והזוי. כאילו
אני בסרט מתח, כזה שאתה חושב עליו הרבה אחרי שהוא נגמר, ולוקח
אותו איתך לישון, אולי אפילו מפיק ממנו איזושהי מסקנה על
החיים, איזו תובנה או התפכחות. הבעיה שאני לא יודע מתי אני
חולם, מתי להתעורר, איזה מסקנה להסיק מהסרט של חיי, זה שבלא
שליטה מביים לי העולם, ולאיזו תובנה לתת לנווט את הלב...
שיוביל את חיי.
אתה זז כל כך מהר, במין דינמיקה שידועה מראש. לאן אתה הולך,
מתי ולמה, לאן, וגם למה אתה כאן. אתה לובש מדים, ואתה חזק
וגיבור ואסרטיבי, ואתה מתקדם, ואתה נערץ, ואתה מנהיג, ואתה
מפקד על אנשים, והם צריכים אותך ומחכים לך, ואתה חושב שאתה
מרגיש שלם... אבל אז העולם עושה סיבוב קל, ואתה מוצא את עצמך
במקום אחר... העיניים נפקחות ואתה אי שם. אתה מדבר שפה זרה,
נושם אוויר צלול, שותה מנחלים, וחי בין אנשים כל כך פשוטים, עד
שהנפש לא מצליחה להבין עד כמה הם יפים וגדולים הרבה יותר ממך.
אז אתה לומד, ואתה חווה, ואתה מרגיש חי. אתה רואה נופים, ומטפס
הרים והרוח ממלאת אותך בתחושת חיים שלא היכרת בקיומה. אתה פוגש
עוד ועוד ועוד, ואתה יותר ויותר ויותר, והרעב והצמא לזה,
לתחושת החיות הזאת, רק מתעצמים ועוטפים אותך, ומרחיקים אותך אט
אט ובלי משים, מהחיים שלפני הסיבוב שהיה.
אתה אוהב. כמה שאתה אוהב. אתה כל-כך אוהב, שלא אכפת לך בכלל
מהעבר, העתיד, הסביבה, רק ההווה. ההווה שלך ושל האהבה. זה
מרגיש כאילו זה בוער בעצמות שלך, וזורם בוורידים, בעורקים
ומתפרץ החוצה, וזורח מסביבך ומאיר אותך, ונשפך אל כולם בשירים,
במוסיקה, בציורים, בחיוך רחב, מטופש ולא מוסבר... ופתאום, בלי
שום צלצול או התראה מוקדמת... העולם עושה עוד סיבוב קטן. הכול
נעלם. אתה הולך כסומא באבק שנשאר, מנסה לאחותו לשווא. יש לך
אלבום שמזכיר לך מקומות, אנשים ואהבה גדולה. שוב נראה כמו חלום
רחוק, ואני לא מבין למה. למה זה זז ככה בלי שליטה? ומה אני
אמור להסיק? איזו תובנה צריכה לכוון לי את הלב שינווט את החיים
שלי? עם איזו מחשבה אני הולך לישון? על חופש? על חיים אחרים?
צלילות של הנפש? אוויר נקי, שמטהר את הנשמה? פשטות, שמשמעה
יופי, שאתה לא מוצא מילים לתארה, חוץ מאותו חיוך מטופש שמסגיר
הכול...?
ואתה מנסה להישאר עם רגל אחת מחוץ למים, רגל אחת שלא תהיה
ספוגת רעל מירוץ העכברים הזה, שבזווית העולם החדשה. זה שכולם
מתרוצצים בו אחרי נייר, וטוענים שהוא יקר ערך, מבלי להבין בכלל
למה, אבל כדי שיהיה מה לאכול מחר או שתהיה מכונית יותר גדולה
או שטחים לחיות בהם, שתוכל "לחיות את החיים", "להנות מהפירות",
להשתכר מהצלחה... ואנשים ופיסת אדמה למות למענם. אתה מנסה
להשאיר, בכוח, שריד אחד בפנים. זכרון של מה שכל זה לא יכול לתת
לך, בור שנפער, ודבר מכל זה לא יכול לכסות.
נשאר לנסות ולהתנדנד, עוד קצת, על ערסל, שהוא חבר ותיק, לנגן,
לקרוא, לרקוד לירח, לצלול, כי זה הכי קרוב ללעוף שתוכל להגיע.
להביט על הים, לשקוע ביופי, בפשטות של העולם, לפני שהוא יסתובב
שוב.
לפעמים, אני נזכר במילה זמן.
אני נופל למשמעות הפאתלית שלה. אני נזכר בערך האינסופי שלה.
אתה יכול לחיות חיים שלמים, של מאה ועשרים שנות בריאות, אך ללא
רגע אחד אמיתי של אושר, ולא תדע זאת לעולם. לא הכרת שום דבר
אחר, מלבד מה שהגדרת לעצמך מראש בתת-מודע. אתה יכול למות מהר
מאוד, אבל באושר שמעטים זוכים לו, כזה שמבטל את הערך האדיר של
המילה זמן, ומדגיש את זה של המילה חיים. אתה יכול לחלום כל
החיים בעיניים פקוחות, חוששות ומקובעות או לחלום באמת. להיסחף
בעיניים עצומות, ולחיות אותו, ואפילו רק לרגע אחד.
ואז יש בריחות. בריחות גדולות. דרך כימיקלים וצמחים שיקחו אותך
לאן שרק תבקש. ישאו אותך לחלומות, בהם אף פעם לא העזת לגעת.
ואתה מרגיש שזה זה! אתה בטוח שמצאת, אבל הנפש לא יודעת להתמודד
עם מה שגילית. האושר הזה מרגיש מזוייף, אתה כבר יודע יותר טוב
מזה, עברת איזה קו, נקודה של אל-חזור.
אולי כדאי להישאר בור ומאושר.
אבל מה אני אמור להסיק מכל זה?
אלה תובנות אני רוצה שינווטו לי את הלב שיוביל את הגוף?
הבריחות, החלומות, החיילים שלי. המקומות, ההרים, הנחלים,
האהבה, מרוץ העכברים הלא פוסק. הבורות שטומנת אושר בסודה, רוח
החופש, זו שמפיחה בי חיים. הפשטות, הערסל, לצלול במקום לעוף...
מה הכי נכון? מה הכי חשוב?
את מה אני לוקח איתי לישון בלילה, לפני שהעולם יסתובב לי שוב.