בסיר מעלה האדים שעל הכיריים יש מרק. אני פותחת את המכסה שלו
ובעזרת מצקת מעבירה בעדינות קצת מרק לקערה שבידי. בהחלט יצא לי
מרק טוב הפעם.
בחוץ נושבות רוחות קרות, אבל השמיים בהירים ואין גשם. במטבח חם
מאדי המרק, ולי חם בפנים מהמרק. אני נהנית מההרגשה הזו, של
החום המתפשט לאט בבטן. זו כבר המנה השלישית של מרק שאני אוכלת.
"אולי תבוא לאכול איתי?" אני קוראת לו בקול רם, והוא, כהרגלו,
לא עונה. "בישלתי את המרק בשבילך, אתה יודע", אני ממשיכה, אך
מהחדר השני אני שומעת רק את קולה של הטלוויזיה. אני כבר מזהה
את המוזיקה של ערוץ האופנה. כל היום הוא צופה בערוץ האופנה.
אינני מבינה איך הוא לא קופא שם מקור, בטח שרוע כהרגלו על הספה
בבגדים קצרים, בוהה במבטים ריקים לכיוון הטלוויזיה. אז את המרק
הזה הכנתי בשבילו, כי סוף סוף מתחיל החורף, שאני יודעת שהוא
אוהב. הכנתי מרק מינסטרונה, שבספר הבישול היה כתוב שהוא המרק
החורפי האולטימטיבי, ואפילו הוספתי קצת בשר, כי אני יודעת שהוא
אוהב. אני הייתי פעם צמחונית, אבל חזרתי לאכול בשר בגללו, בגלל
שאמר שמאכל בלי בשר לא שווה שייסתכלו עליו בכלל. גם את העבודה
שלי עזבתי בגללו; הוא טען שנשים לא אמורות לעבוד, אלא שהן
צריכות להישאר ולטפל בבית כל היום. אני לא התווכחתי. "אולי
תבוא לאכול איתי מרק?" אני מנסה שוב את מזלי, אבל אין תשובה.
אני לוגמת בעדינות מהמרק, נזהרת שלא לשרוף את הלשון. תמיד
נשרפת לי בטעות הלשון, והוא תמיד צועק עליי שאני מטומטמת,
ושאפילו לאכול מרק אני לא מצליחה, ושממילא האוכל שאני מבשלת
כזה גרוע שאין למה לטרוח. המרק טוב, בזה אין ספק. לפחות את זה
אני יודעת בבטחה. אבל מה, נראה לי שחסר בו קצת בשר. מוטב שאביא
עוד.
אני קמה מהכיסא וניגשת לחדר הסמוך. ממסך הטלוויזיה מביטות אליי
במבטים קרים דוגמניות דקיקות. "חבל שאתה לא בא לאכול איתי מרק,
יצא מרק טוב", אני אומרת ומלטפת את שערו. על פניו עדיין קפואה
אותה הבעת אימה. כתם הדם הנוזל מצווארו הולך וגדל. רק שלא
יצטנן, המסכן. אני לוקחת שמיכה ומכסה את שאר גופו, הנמצא בקצו
השני של החדר, ליד החלון. בעזרת הסכין החדה שבידי אני חותכת לי
חלק נכבד מזרועו הימנית, כלומר ממה שנשאר ממנה, ולוקחת אותה
למטבח. הכול בשביל שהמרק יהיה מושלם.