האם תאמיני אם אומר לך
שלמרות הכל גם לי היו
תקוות?
כאלו אנושיות דווקא,
נושאות מבט,
ולעתים נואשות כמעט,
נאחזות בציפורניים,
כמו אז,
כשאמרת לי שתל-אביב היא בעצם
הצגת תיאטרון
ואני קיוויתי
שהשחקנים בה אינם בהכרח רנדומלים,
שיש בהם, בכל זאת,
איזשהו הגיון.
או בבית-הקפה ההוא,
כשדיברתי איתו על העתיד,
ולפתע אחזה בי תקווה
שיישאר שלי לתמיד.
ויותר מכל כשצחקנו,
אז בדיזינגוף בלילה,
ליד המזרקה,
חשבנו אז שהכל הסתדר,
הו,
כמה קיוויתי שצדקנו,
שמצאתי את האמת הזו,
הפועמת,
החסרה
וזהו,
לעולם לא ארגיש עוד שבירה
וחיבקת אותי לפתע,
ככה סתם,
זוכרת?
וידעתי שגם את קיווית,
כולנו בעצם,
נדמה היה שכל העולם קיווה
בשבילנו,
ואת אמרת,
נוגעת-לא-נוגעת,
תראי אין לנו מה להפסיד
אבל
תקוות מתנפצות את יודעת. |