שני זאנגדה / בוגד |
ובפעם המיליון אני יושבת בפינה שלי.
שומעת את אותם שירי דיכאון.
מרגישה את אותו כאב מטפטף החוצה,
דרך אותן דמעות שחיכו לי.
הן היו מחכות לי שנים.
רק לפני שעות ספורות היינו יחד.
ל"יחד" כבר אין משמעות.
על מה חשבת כשנעלת אותי בחלומות?
אולי על המחר המופקר שלך.
הן מחכות לתפוס את מקומי.
יצאתי באותו אופן שנכנסתי-
לבד.
אותן הדמעות שליוו את נפילתי
ליוו את זחילתי החוצה.
ואין סיבה לבכות יותר.
כעת הוא יחזור בשקר אליהן.
וכל שאלה נענית מיד באותה תשובה.
אני.
אשמתי.
זהו עונשי.
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|