עזבתי את המסיבה, פגשתי חברים, אכלתי, שתיתי, דיברתי...
ואז נמאס, כאילו אין כוח לחיים, אותם ימים חסרי תקנה שכל מה
שחשבת שיש התברר כבדיה, יש כמה פתרונות לימים שכאלה,
אצל חלק קשים ואצל חלק קלים, אצלי, לפחות פה, זה ים.
מה יש בו? סך הכל מים... אוקי, הרבה מים, וחוץ מזה?
חול? דגים? צמחים?
לא, לא, לא!
אני יושב מולו, אמצע הלילה, חוף שישבתי בו כבר כמה פעמים,
ליד בתים צמודי קרקע וכמה כאלו ממש גבוהים.
אני מביט בו כולו שחור ומאיים, אם תכנס תטבע, אולי אפילו
תעלם!
אבל זה לא מה שעושה לי טוב, ההרגשה שיש לקראת הסוף.
אני מביט בו וחושב על המרחק, מפה לחו"ל יש ים ורק חול, אניה או
מטוס ונגמר הסיפור. אם כך למה זה נראה קשה להפליג ולחפש עולם
יותר יפה?
עזבו, אני סוטה מהנושא. רק רציתי לומר שהים שלי הוא דבר נעים
ומנחם כמו אימא או אבא שטופחים על השכם, כיף לדעת שהוא כל כך
גדול ורחב, לפעמים גם הוא כועס ולרוב הוא נחמד, יש לו תקופות
כמו לכולם, פעם למעלה ופעם למטה.
הים הוא המקום שתמיד טוב לשמוע הוא מפתח רעיונות ונותן השראה,
בכל מקום יש קצת ים גם אם זה באמבטיה גם באגם.
אצלי בילדות הוא היה בסיפור, שם בתל אביב יש ים וגם בחיפה פה
אצלנו אין אבל בכל זאת אולי כן הרי קיצור שמה הוא י"ם.
אני עומד מולו אחרי שעזבתי את חברי, אמצע הלילה, סוף סוף חורף,
כל כמה דקות יש רעם במרחק, מאיר את ענני הסערה הקרבים, כל כך
יפה כה מדהים, לראות ים ולחשוב למרחקים, הוא מנקה את הראש
ממכאובים ואת האזניים מלחצים, את השפתיים מלטף ומרטיב, כה גדול
וכה יפה, אהוב של רבים ללא מחסה... |