22/11/04

כבר מאוחר מדי. הרבה יותר מדי. אבל בכל זאת.


איני רוצה בנקמה. לא תשומת לב ממך. לא סליחה ולא דבר אחר.
אפילו לא הבנה. אני לא כותבת בשבילך. אני כותבת בשבילי.


כמה מילות פרידה לשטן היקר שלי.
שטן אהוב. שטן ממכר. שטן עם קול עדנים, שממכר באיטיותו
ומיניותו וסוחף אותי למחוזות אפופי עשן של סיגריות ואדים של
ריחות גוף לוהטים, מלאי תשוקה שבחיים לא ידעתי.

אובססיבית? לא, יקירי. זוהי דרכי להתגבר. לכתוב. אני בדרך
המלך לכך.

אמרת שאני מוזמנת להישאר, שאיני יכולה להתנגד לך, לקולך הסוחף.
אך אני לא נשארת. איני יכולה להיות עבד של תשוקה, נאחזת בחבל
דק. הדבר אובדני ואיום בשבילי, עד כמה שהתשוקה קוסמת. אך אני
רוצה תשוקה אחרת. תשוקת גן עדן, לא את תשוקת הגיהנום שלך.
תשוקה שתמלא אותי בציפייה מתוקה לבחיר ליבי, לא בציפייה מרה
למילה חמה שלא אקבל ממך. אתה אומר שאני מכורה אליך, שאיני
יכולה להתנתק. קראת לי עבד ולעצמך מלך. אמרת שאתה שולט בי
וביצריי. שבלי שליטתך, אין לי חיים משל עצמי. אך יש, עד כמה
שזה נשמע לך מפתיע וכלל לא נכון. ושום מילות קסם מעושנות
מ"כאמל" לא יעזרו לך כאן. שמעת אותי מתענגת, נכון, אך יותר לא
תשמע. זה פשוט לא מגיע לך. אתה לא המלך שלי. אתה שטן. וכמו
שנכתב ב"צבע הארגמן", שדים אוהבים לדפוק. דפקת אותי, אבל במובן
המרושע, השטני שלך. ואין לי מחילה על כך. איני מסוגלת לשמוע את
קולך יותר. פעם יכולתי להתמכר במשך שעות למילותיך המלטפות
והעמוקות, שפרצו לנבכי נשמתי. היום, הן יגרמו לי לדמעות חרטה
מרות.

אני הרי לא היצור הכי גדול בעולם, אך לבי תופס עולמות. אל
תשאל למה, אך אולי בגלל זה, בלבי תמיד יש מקום לכולם. מי שאהב
אותי, מי ששנא אותי, מי שפגע בי. גם לך. איני מצטערת. רק על
העובדה שזה נגמר ככה.

אז ברשותך, אלך למצוא לי מלך אחר. שאהיה מלכתו, לא שפחתו.
נתראה בגיהנום, יקירי. הרי גם אני שטן לא קטנה.


להתראות.