אני מסתכל עלייך ורואה את עצמי.
בפעם הראשונה מאז שהתחזקתי נזכרתי איך זה להיות חלש.
שכחתי, אבל כשהבטתי בך, יושבת מכורבלת על הספה, רעש המזגן ברקע
כמו זמזום באוזן והטלויזיה מוציאה רעשים שמתחברים לזמזום
ונהפכים להמולת קולות שעוטפת אותך. אך את יושבת בשקט בתוך דממה
עצמית, מחזיקה שלט שיותר גדול מידייך.
הקירות משנים את צבעם לפי התמונות שמרצדות על המסך, בתוך
אישונייך מוקרנות דמויות שמתחלפות בהבזקי שניה.
יושבת בתוך ספה שכמעת ובולעת אותך, בלי תזוזה.
רטט עבר בגופי, נזכרתי.
לבד.
כך זה היה.
לא שנה אלא שנתיים. אף אחד לא יודע את זה, אבל אני יודע, את
לבד.
ואני,
עומד לא רחוק ממך אבל לא מסוגל לגשת, קפוא בזכרונות,
זכרונות שלי, זכרונות של אמי.
לא תביני, גם אני לא.
צר לי עלייך, נולדת לעולם עצוב של בדידות, נולדת בכאב ובעצב
במקום באהבה.
אך את עוד תלמדי, כמו שאני למדתי, שכאב ועצב הם אדמה פוריה
לאהבה.
אני מקווה שתזכי לה.