לילה אפל.
רק היא, היא לא יכלה לעצום את עיניה.
רק דבר אחד התנגן במוחה.
ה-moonlight sonata של בטהובן.
זה הזכיר לה דברים נשכחים, דברים מהעבר.
היא אמנם לא כל כך זקנה, אבל כן, לפעמים הדברים שהכי רוצים
לזכור, הם אלו שנמחקים במהירות מהחומר האפור.
זה הזכיר לה את סבתא , איך הן הלכו ביחד יום אחד בפארק, ואז
סבתא לא הרגישה טוב אז היא רכבה מהר על האופניים והזעיקה עזרה.

וכך הצילה אותה ממוות ודאי.
היא נזכרה באהבה הראשונה. הבחור ששיחקה אתו משחקים.
בסוף רק היא נפגעה מהרולטה הרוסית הזו.
היא נזכרה ביום ההוא, כשהייתה ילדה קטנה, ואחותה בכתה ואז היא
נתנה לה נשיקה על הלחי.
אבל הדמעות לא הפסיקו לרדת.
היא נזכרה בטעות שעשתה כשניגנה בקיץ האחרון פנטסיה של מלחין לא
נודע.
אך לפתע, הפסיקה להיזכר וחשבה.
סבתא נפטרה, והאהבה היא כבר לא אותה אהבה, האחות כבר מתחתנת,
והיא נגנית מהוללת.
אין טעם במחשבות הללו, אמרה לעצמה.הכאב התחלף בשמחה, ועדיף
להשכיח זכרונות אלו.
חבל שאפילו את עצמה לא הצליחה לשכנע שזכרונות ומעשים הם הבסיס
או הלקח לעתיד.
זריחה.