שלוליות אחרונות, שרידי הגשם הראשון היחידים שנותרו.
חוץ מהקצת רטוב הזה, אין שום הוכחה שכבר חורף.
חוץ מהתמונה שלא עוזבת את הראש, של המבול שיורד.
שיש דשא, ועץ, וקר לנו.
ורעש של גשם.

אין שום סימן שכבר חורף, לא באמת.
בחוץ שוב יש שמש, וכבר לא כל כך רטוב.
ולמרות שזה לא היה כל כך מזמן,
זה מרגיש לי כמו זיכרון מתוק, רחוק.
רגע כזה, בתוך כל השאר.

זה לא באמת חורף, עדיין לא.
זו רק ההרגשה שלא עוזבת,
זה ברקים ורעמים, בתוך הראש.
זו מוזיקה של חורף, שתשכנע.
שאולי אם היא תישמע מספיק חזק, משהו ישתנה.

זו מין תקופה שכזאת, שבאמצע.
שלא יודעים אם מתחיל או נגמר.
אם יהיו עוד לילות כאלה של גשם,
או שנגמרו הימים היפים של השמש.

זו שלכת, שנופלת,
שדורסת, שקוברת,
שמכסה את כולי.
ורק עמוק במיטה,
זה רק לפעמים נראה,
שיש עוד לאן לברוח.
שיש עם מי להתחבא.

שיש עוד יד לאחוז,
שתחמם לי את האף.
שתחליט אם כבר חורף,
או שנותר לי עוד זמן.