עוול הממלכתיות

בשנת 97 הוחלט בכנסת על החלתו של חוק יום הזיכרון ליצחק רבין,
על פי החוק יצוין תאריך הירצחו של רבין כיום זיכרון ממלכתי,
יום זה ילווה בהורדת הדגלים לחצי התורן, טקסים בבתי הספר
יוקדשו לדמותו, פועלו, וכן פעילות שתיוחד לחשיבות הדמוקרטיה
בישראל, וסכנת האלימות לחברה ולמדינה. על החוק ממונה שר החינוך
שרשאי לכונן תקנות לביצועו.
הפיכת הטקסים לזכר רבין לממלכתיים מקדמים רצון להבין כי ביום
זה אין צורך לעלות לסדר היום הציבורי דיון בדבר צדקתו או אי
צדקתו של האיש, אלא אחדות עמידה מאחורי רעיון משותף של הסכמה
במבט קדימה לתקווה. ישנו רצון הגמוני להעביר את הטקס בתודעה
הציבורית כממלכתי, והרצח כטרגדיה לאומית שאינה משתייכת למחנה
זה או אחר.
אך רבין היה איש פוליטי שביטא בהירצחו אמירה פוליטית, הרצח
בוצע בהנחיתה של תפיסה פוליטית מנוגדת לשלו. מגמה ממלכתית
ורצון ליחס את הטקסים לכלל העם ברורה ומוצדקת ישנו צורך ברור
מאיליו בהכרת פועלו של האיש ותרומתו, אך נראה, כי בממלכתיות
מחמיצים אנו את שתי האמירות הפוליטיות, שעצם מאבקן הביא לרצח,
הרצח היה בעל אופי פוליטי נושא אמירה זו, לרוצח הייתה אמירה גם
כן (אם כי הפרקטיקה לא הייתה לגיטימית).
הדוגלים בממלכתיות מבקשים לחזק את המבנה הלאומי של החברה
הישראלית, לגרום ליציבות הפוליטית, דרך יצירת קו מחשבה אחיד
בנושא, רציונל מסוג זה יתבטא באמירות כגון: "אין סיבה להביט
לאחור", "הנרות לא יחזרו עוד אל הכיכר", "הלקח כבר ברור",
"יגאל עמיר היה עשב שוטה".
הממלכתיות אינה מבקשת לפתור את ההתנגשות שברצח, אלא היא מבקשת
לדחוק מחוץ לזירה המאוחדת, אמירות קונפליקטואליות.
אופי הנאומים, גם מפי הפוליטיקאים חסר ניחוח פוליטי של ניגוח,
רובם יתחילו בתיאור עברו של רבין ותרומתו למדינה, המעבר לרצח
יהיה מלווה בעצב, חסר האשמות ואף בידוד המקרה עד לכדי ייחודי
וחסר בסיס רציונאלי ("עשב שוטה בן בלייעל שפל ונפשע).
הורדת הדגלים לחצי התורן בבסיסי צה"ל (ופקודת היום) במוסדות
המדינה ובתי הספר מחזקים את היות האבל שזור באבלה של אומה.
העצרת המרכזית בכיכר רבין הוחלפה מהיות מאורגנת ספונטאנית ע"י
אנשים אבלים, אומנים, שמחמת זעזוע וצער הופיעו בחינם, אין כסף.
לעצרות וטקסים שאינם נתמכים עוד ע"י תנועות ללא מטרת רווח
כדוגמת "דור שלום" אלא בתמיכתם של גופים ממשלתיים ובניהם
עיריית ת"א, גם אומנים ואישי ציבור סירבו להופיע ללא תועלת
חומרית מתלווה. יש בצעד זה חליצה של אותה סולידאריות חברתית
שנתנה יד ובנתה את הטקסים בשנתיים הראשונות והפקעתה לידי ידיים
ממסדיות, הזיהוי הפוליטי נלקח בהתאם.
מנקודת ראותי תפקידו של הניסיון הממלכתי על כל מאפייניו הוא
להוות גורם שמסתיר ומטייח ולמעשה מנציח מאבק שלא תם, הטקסים
והעצרות כל עוד אופיים לא ישתנה הם ישמשו כמכניזם פעיל להשטחת
ניגודים חריפים בחברה, שיחזרו ויעלו מעת לעת. לטענתי לא תיתכן
אחדות סביב רצח כפי שבמלחמת שלום הגליל לא היה שלום.
ברל כצונלסון בספרו "ערכים גנוזים" מתייחס למנהיגים ש "אחר
מותם מקדשים אותם ונוטשים תורתם" ומביא ציתות של לנין: "לאחר
מותם נעשה ניסיון של איקונין שאינן מזיקים, לעשותם קנון לעטר
את שמם בהילה של כבוד, כדי לנחם ולהונות את המעמדות המדוכאים,
בעוד המהות האמיתית של תורתם המהפכנית מסתרסת, חריפותה ניטלת
ושיטתם הופכת לסיגים".
אין כמו אמירה זו בכדי לתאר את היחס הכפול לו זוכה רבין, רבין
אכן ייזכר בתרומתו הגדולה לאומה (בעיקר כמצביא וגנרל) הוא יקבל
תוספות של כבוד והדר בזכות מותו.
אך על לנו לשכוח שישנם תורה וערכים וחשוב מכך דרך פוליטית
שנקטעה באיבה, ישנה הסטייה מכוונת של הדיון הציבורי שלא הגיע
לכלל הכרעה מעולם, וששום אמצעי מלאכותי לא יביא לכך, נעשה
למעשה עוול עם המנהיג ותורתו.
על אף שנשתמרו בדיון הציבורי כתוצר של הסכמה ורלוונטיות גם
לשיח המתמשך, מילים שנמצאו בשפע בשנים הראשונות בשיח הציבורי,
כגון אלימות, חופש הביטוי החלו מאבדות את המשמעות המיוחדת
מהזיכרון הפוסט טראומתי המיידי, גם שינוי שמות הרחובות
והמוסדות חסר משמעות אפקטיבית, הדורות הבאים לא יזהו הבדל בן
רחוב בגין, בן גוריון או רבין ויצררו את שמו ללא ניתוחים
וידיעה אמיתית על האיש. הפשטת רבין מאמירותיו הפוליטיות (עם
הרחבת השימוש במושג) תפשט עבורנו ועבור ילדינו את הנרטיב
ההיסטורי האפור במסלולה של האומה, ותיצור בסיס רחב יותר
לדיאלוג שיקרי בחברה, ככל שתרחק ההוויה האותנטית של הציבור
שסבב את הרצח ופרקנו המיידי.
הטקסים יהפכו ברבות השנים לסטיכיים ידחקו לשולים ואף יבוטלו
מחוסר עניין ציבורי, האזרחים ימשיכו להיות קונפורמיים לטקסים
הממלכתיים אך עיוורים בראייתם את המציאות הפוליטית כפי שהיא
באמת.