[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אריה חורשי
/
בזכות ''אשת חייל''

ביום ראשון מיד אחרי ארוחת הבוקר הוציאה אמה של חנה מתוך הארון
שני קלסרים עבים והניחה אותם על השולחן לפני נתי. על אחד מהם
היה כתוב בכתב נמרץ: "סוכנים שלנו" ועל השני הכתב נשי, עגול "
הצרכנים שלנו", בלי כל ספק כתב ידה של אמה של חנה. הקלסר
הראשון הצביע בצורה ברורה על היקף הזמנות וטיב הסחורה, שהחנות
סיפקה לצרכנים שלה. כאן רשומים היו לפי הא"ב שמות הסוכנים,
כתובת שלהם והתשלום שקיבלו ועל יד תשלום חתימה ברורה של הסוכן.
כאן על פי הסכומים, שקיבלו הסוכנים אפשר היה לעקוב חודש חודש
על הקטנת היקף הזמנות ומזמן לזמן על הפסקת העבודה של הסוכן,
שנמאס לו לחכות לתשלום. עד למשפט האחרון: "בתאריך זה וזה סגרנו
את החנות!"
אך הקלסר, שהרתיח את דמו של נתי והחזיר אותו לימים, בהם האגרוף
או המקל קבעו את גורל המלחמה למען הצדק. כאן הייתה הפרה גסה של
הצו האלוהי, המחייב כל בן אדם בעולם, לא חשוב אם הוא יהודי,
נוצרי, מוסלמי. צו הומניטארי, המובן לכל האנושות, בתנאי שהוא
לא שייך היה למעמד הרשעים, המצוי בכל חברה: "כל אלמנה ויתום לא
תענון" (שמות כב, כא). נתי לא היה בקי בפסוקים, כמו חברו, שרצה
להיות רב, אך הוא ידע, שאם אלוהים ישמע את צעקות האלמנה והיתום
(במקרה זה חנה) יכעס מאוד ויהרוג בחרב את המענה וישאיר להרוג
את אשתו כאלמנה וילדו כיתום. לאחר שאלוהים היה עסוק במקרים
יותר חמורים ויכול היה מיד לנקום את נקמת אמה של חנה - וחנה,
שעליה חובה היה להגן, החליט בו במקום נתי, בשם אלוהים  לנקום
את נקמתם ולהחזיר את הגזל, שגרם לסגירתה של החנות.
הוא עבר על רשימת הצרכנים, שבמשך חודשים ארוכים לא היססו
להזמין ולקחת מצרכים מבלי לשלם אפילו על חשבון החוב. היו כאלה
שהבטיחו בביטחון, "באחד בחודש, כשאקבל את המשכורת, אשלם לך".
אך בבוא אחד בחודש, שניים, שלושה וסוף החודש לא שילמו אף פרוטה
והמשיכו לקחת  מצרכים חיוניים 'על חשבון'. על יד כל סכום, שגדל
במשך כל הזמן התנוססה חתימה ברורה של הקונה. ובסוף כמה חודשים
הערה קצרה: "לא שילם פרוטה". אך היו גם כאלה (כנראה אחרי מות
בעל החנות), שנטלו עמם  סחורות בסכום ניכר, לא שילמו מיד ולא
אחרי זה ועל יד החתימה שלהם כתבה אמה של חנה: "מקלל בצורה גסה
ומאיים!". ומה יכלה לעשות לגבר אולי שיכור, שקילל אותה ואיים
שיכה אותה או אחר שיזמין משטרה, על שהיא מטרידה אותו ורוצה
לסחוט ממנו כסף, שהוא בכלל לא חייב לה. כל זה היה רשום באותיות
ברורות ועל יד כל הערה, תאריך ואף שעת האירוע המביש.
"זהו" שמה אמה של חנה קץ למעשי השפלה. "עכשיו תמונה ברורה לך
ואתה מבין, שלא הייתה כל אפשרות להמשיך הלאה, לאחדים מהם היו
מכירים במשפחה והיו שוטרים שבאופן גלוי ביקרו ביום ראשון (שלא
נראה אף שוטר ברחוב) בבית המרזח ושיחקו קלפים עם הלוקחים חינם
מתוך החנות שלהם. יש והלוקחים איימו בגלוי: "אני מכיר שוטרים,
שאם אגיד להם, שאת מנסה לסחוט ממני כסף בטענות שווא, ייקחו
אותך מיד למשטרה ובטרם השופט יטריח עצמו לדון במקרה שלך  תבלי
ימים ולילות המרתף המשטרה. היזהרי!"
"מי אמר את זאת ומיהו לפי דעתך הכי מסוכן ובוטח בכוחו?"
"הוא מופיע במקום הראשון והסכום שהוא חייב לי הוא 725 זהובים
ו-30 אגורות, הרי זה קראסינסקי, אדון קראסינסקי, קרוב לפי דעתו
של איזה 'גראף פוטוצקי' או משהו כזה."
"טוב. נתחיל אתו ונראה מה יש לו להגיד לי."
"מה, תתחיל איתו?" התערבה חנה, "האם אתה שוב רוצה להתחיל את
חייך לשעבר? אולי עוד תזמין את חבריך, שסיפרת לי עליהם, שאף הם
יתערבו להגנה על זכויות שלנו?"
"זה רעיון טוב. וטוב שהזכרת לי משהו, שאנצל. בכל אופן אני
מבטיח לך, שבתום הפגישה אתו, לא אשוב בידיים ריקות."
"אולי כבולות. אימא סיפרה לך, שלמנוול הזה יש קשרים הדוקים עם
השוטרים ואם יזמין רק פעם אחת או פעמיים על חשבונו כוס וודקה,
ירצחו את אימא שלהם. לא פעם הייתי עדה למעשי עוול שלהם. במקום
זאת, שמא תחשוב על  הדרך, שנוכל לכלכל את עצמנו ותעזוב את כל
השערוריות."
"האם גביית חובות או בעצם גזילה גסה היא שערורייה. אנא חנה,
תסמכי עלי ותשאירי לי במשך כמה שבועות להיות אדם חופשי, מבלי
שאת תכבלי את ידי. אני חושב שתוך כמה שבועות  או שאשיג כסף
לפתיחת החנות מחדש ואולי יותר גדולה או אם ירצה הגורל - אאלץ
להגיד לך שלום ובאין ברירה לגדל את זקני, שהסרת ממני ולשוב
לדרך בה הלכתי. אך אני בטוח, אני נשבע לך, בשם כל מה שקדוש לי,
ואת הראשונה, שאצליח במשימה שלי. רק תסמכי עלי. ועכשיו
'מאמה', פנה אל אמה של חנה, שמא  יודעת את היכן שמת את בגדי,
שבאתי בהם, אם לא כיבסת אותם והעיקר היכן מקלי, שבו מדדתי את
כל הדרכים בעולם וכעוד דבר אחד, אם אין לך פחד לצאת לרחוב
ולהראות לי היכן בדיוק מתגורר הקרוב הזה של 'גראף פוטוצקי'.
"הוא לא נמצא בדרך כלל בשעה זאת בבית והוא רגיל לחזור בשעות
צהריים, כדי לאכול יחד עם אשתו וילדיו."
"אין דבר. יש לי סבלנות ואני יכול לחכות, אפילו עד בוא הלילה.
בטוחני, שבסביבה צומח איזה עץ, שתחתיו אוכל לשבת בסבלנות
ולראות, איך נראה הרשע הזה, שהעיז לאיים על אישה חלשה שיכה
אותה וימסור אותה לטיפול של השוטרים."
"נתי, אני מזהירה אותך, אנחנו לא רוצות להתפרסם כדורשות ריב
ומדון ולמעני אני מבקשת ממך, הזהר בדיבורים וחלילה במעשה."
"אהיה ילד טוב, חנה, ולא אהרוג אותו, בואי 'מאמה'!" בהגיעו
לדלת הסתובב לפתע וניגש לשולחן:
"מהו בדיוק הסכום, שפוטוצקי חייב לך 'מאמה'? אני חושש שהזיכרון
שלי בוגד בי ובפרט כשמדובר בסכומים כאלה"
"הסכום המדויק הוא 725 זהובים ו-30 אגורות. אך נעזוב את 30
האגורות, אהיה מאושרת אם תצליח  להוציא ממנו רק 700 זהובים
ואפילו 500."
"700... 500... אלה מספרים דמיוניים בשבילי וכל מאה שתוותרי
עליה תפגע בסיכוי להקים מחדש את החנות ולפתח אותה. האם יש לך
מושג  אמה של חנה היקרה, מה זה 30 אגורות, שאת מוחקת אותן
בנדיבות כזאת. 30 אגורות פירושן בשבילי 30 השפלות ו30 פשיטות
יד. כי לפעמים אתה נכנס לרובע של עניים, שבעצמם סובלים מחוסר
כסף, אך מקפידים לא לדחות את ידו המושטת של הקבצן ומושיטות לו
תוך ביישנות פרוטה אחת, כדי רק לקיים את מצוות הנדבה לאביון."
"בסדר, אך אני מודה, שלא תוציא  מאדון קראסינסקי ולא פוטוצקי
סכום כזה ולכו אני מוכנה לפשרה."
"לרעתך. בסדר 'מאמה' תרשמי את השם של החייב לך ואת הסכום
המדויק: 725 זהובים ואל תשכחי את 30 אגורות ותואילי בטובך גברת
לחתום את שמך, למען הסדר, אם גם הוא ישכח, שאת קיימת. ככה.
תודה. ועכשיו נלך. הבית הזה? והנה יש גם עץ בצד הדרך, שתחתיו
אתיישב ואחכה בכיליון עיניים לאיש שיתקרב לבית הזה. ועתה
רשאית את לשוב הביתה, להתראות ואל תדאגי לי, אם אולי אאחר
לשוב."
הוא התיישב בנחת מתחת לעץ, נשען על גזעו, כמו בימים ההם והחל
להתבונן בעוברים ושבים. איש מהם לא סובב את ראשו ושם לב לבוש
בגדים אפורים, קרועים, הלך אלמוני נח אחרי הדרך הארוכה. עוד
מעט יקום וימשיך לצעוד אל המקום אחר, כשהוא נשען על מקלו העבה.
נתן  שלא היה לו שעון עבה המקשט כרס כל אזרח מכובד, לא הרגיש
כמה זמן עבר, אך לפתע, כאילו מתוך האינסטינקט הטבעי הרגיש
בסכנה המתקרבת. היה זה איש, אף הוא גבוה, כמו נתן, לבוש בגדים
החדישים ביותר. הוא הלך הדור ביטחון עצמי, כשהוא מנפנף במקל
במבוק שלו. נתן קם לאיטו וכשרצה יריבו לפנות אל שער ביתו, סתם
לו את הדרך ונעמד מולו, מבלי לאפשר לו להתקדם אף צעד, מבלי
להיתקל בו. האיש  מדד את המטרד מראשו עד רגליו, המבצבצות מתוך
הנעליים קרועות  ותוך זלזול מופגן ניסה במקלו  לדחוף את הקבצן
המחוצף. הוא רק כיוון את מקלו בכיוון הקבצן, כשהמקל הועף בכוח
מידו ועף למרחקים.
"סלח לי אדוני, חשבתי לתומי, שאתה מתכוון להיזכר במשחקי
הילדים, כשהתחרינו מי יעיף למרחק יותר רב את המקל של החבר
המונח על שתי לבנים."
"משחקים לך בראש קבצן עלוב, במקום להושיט יפה, כמו כלב שלי את
כפך ולבקש נדבה. אבל אם אתה שיכור, אסלח לך, ברור שהצרות שלך
הניעו לבזבז את כספך לכוס וודקה. הא לך 5 אגורות ולך תביא לי
את מקלי והטרם תמסור אותו, נקה אותו היטב על מכנסיך מהלכלוך."
"תודה רבה אדון קראסינסקי, ממשפחת גראף פוטוצקי המפורסם. הריני
מאשר בתודה את 5 האגורות, שקיבלתי ממך על חשבון 725 זהובים ו
-25 אגורות."
"על מה  אתה מדבר שיכור שכמוך. רואה אני, ששתית לא כוס אחת,
אלא שתיים. האם אתה משוגע או מה? ובכלל מנין לך שמי וחוצפה
לטעון שאני חייב לך סכום כה אסטרונומי, אם אתה יודע מה פירוש
המילה "אסטרונומי". זוז מהדרך ושלא אראה אותך יותר על יד ביתי,
פן אאלץ לקרוא לשוטר, שיכניס אותך למרתף מלא עכברים ולכלוך
זוחל. חוצפה כזאת, לדרוש ממני סכום כזה ואני אפילו לא ראיתי
אותו פעם אחת בחייו."
"ראשית כל  אני מצהיר, שאתה לא חייב לי פרוטה, אלא לאלמנה
מסכנה, שאת בתה ברצוני לשאת לאישה."
"ומי אותה אלמנה, שכאילו אני חייב לה כסף כלשהו?" שאל תוך לעג
גלוי 'אדון קראסינסקי'.  כאן הוצאתי מתוך כיסי את הפתק של אמה
של חנה,דחפתי אותו לפני אפו ושאלתי  אותו בשקט-בשקט, בקול
נמוך:
"האם השם הזה אומר לך משהו והסכום, שעליו אתה חתמת את שמך
המכובד".
"זאת אישה משוגעת, הידועה בכל שכונה, שבזבזה את כל כספה במשחק
קלפים, והסתבכה בחובות, שבגללם נאלצה לחסל את החנות, שבעלה
ניהל."
"אם זכרוני לא מטעה אותי, היית אתה, שהשתתף לילה שלם במשחק
קלפים והפסדת בלי הרף כסף, שאתה חייב היית לאלמה חלשה ומסכנה,
עד שאחד 'העיוורים' שהושבתי על ידו, גילה לכולם, מרמה  ומנצח
תמיד בסדרת 'אסים'. אמנם נזכרתי בשערורייה של "שלושת  האסים".
"וזה הייתי אני, שישב על ידך, שהכריח את המנצח לפשוט את מעילו,
תקעתי את זרועי לתוך שרוולו והוצאתי מתוכו  עוד שלושה אסים,
שהיו נסתרים בתוך השרוול ושבשעת צורך העביר אותם לידו והכניס
קלפים לא נחוצים."
"חא, חא, חא, זה עתה נזכרתי. אז זה היית אתה, שגילית את הרמאות
ונטלת את כל הסכום שעל השולחן ונתת לנו כדמי השתתפות בצערנו
כמה זהובים. עכשיו נזכרתי היו שם שני 'עיוורים', שראו יותר
מכולם ואתה מנהיגם, שפיזרת אותם לשם שמירה סביב לשולחן. מה הם
עושים, האם אתה עדיין מתרועע אתם וממשיך בחיפושים אחרי כל
שערורייה?"
"הו, אדון קראסינסקי. תודה לך, הזכרת לי את חברי קייאק (מקל)
ופייאק (שיכור), שאתם באתי לכאן  ועכשיו מתוך מסתור עוקבים
אחריך."
למזלי נזכרתי בכשרוני של פיתום, שלמדתי מצועני המיודד אתי. אם
לא ידעתם, מה זה 'פיתום', זהו  מקצוע של כל קוסם, המשמיע קולות
שונים, היוצאים כביכול מבטנו או מבית שחיו. פניתי ימינה וקראתי
בקול רם:
"קייאק" הנמצא עתה לא רחוק ממני? יתכן שהחבר, שאתו אני עדיין
משוחח יהיה זקוק לטיפולך?"
ומיד לא הרחק מאתנו נשמע קול גס ומאיים: "אני נמצא לא רחוק ממך
ורואה את בעל המקלון היהיר. רק תשרוק לי ואשבור לו את הפרצוף,
שאמא שלו לא תכיר אותו או אם תרצה בעזרת פייאק נחסל אותו
ונשליך לנהר, שהדגים יאכלו אותו.",
רק גמר ידידי קייאק ומצד שמאל, גם לא רחוק מאתנו נשמע קולו של
פייאק האיטי ומגהק מזמן לזמן:
"בייאק, רק אגמור את הבקבוק הארור הזה ואדחוף אותו לתחת של
עלוקה זאת, שמכחיש שהוא חייב לכלה שלך חוב, שהוא מבזבז אולי על
זונות. אני מציע לתת לו ארכה של שלושה ימים להחזיר את הכסף.
אמנם הוא לא שווה אותה ואחר כך לא לחכות אפילו שעה אחת יותר.
לא נזרוק אותו לנהר, פן דייג איזשהו ידוג אותו ויתחילו לשאול,
מי מו ולמי הוא חייב היה זהובים ואגורות ומי תוך נקמה היה
מעוניים להטביע אותו? אני בעצמי מוכן לקשור אותו בחבל ולמשוך
את הגופה לבריכת סרטנים, שיעשו עבודה יסודית מהדבר הרך, הבולט
בין רגליו השמנות עד עיניו המכוערות" כאן גיהק שוב והשתתק.
"זהו", קבעתי. "כפי שנוכחת, חברי לא אוהבים דיבורים ארוכים
והעיקר שונאים רמאים, שמנצלים אלמנות ועוד מאיימות עליהן."
"אני איימתי על אמה של  חנה, שאני בעצמי, לולא הייתי נשוי והדת
האוסרת על ריבוי נשים, הייתי בעצמי מצרף אותה לביתי."
"עזוב את חנה ושלא תעיז עוד פעם להזכיר את שמה, כי אז אציע
לחברי שישחקו קצת עם אשתך והעיקר עם בתך העדינה והמחונכת לעשות
דברים טובים ולרחם על אלמנה ויתום. מה עם הכסף שאתה חייב?"
"אין לי. פשוט אין לי סכום כזה. יכולתי אולי לסדר לה 100
זהובים, אולי אפילו 150, אבל סכום כזה. רק  משוגעת יכולה לדרוש
ממני סכום כזה. אף אם אמכור פרה אחת וסוס אחד זקן, שממילא לא
שווה פרוטה."
"הבט. ידידי מקשיבים לכל שקר, שאתה משמיע, יש לך רפת גדולה
השווה הון וסוסים, המשתתפים במרוצים וכסף, שאתה מבזבז בקלפים
ובנשים מפוקפקות..."
"אני? איך אתה מעיז?"
"לא אני, ידידי הטובים והידועים בכל הערים ובכל ארצות
מעלילותיהם, עוקבים אחריך, לפי בקשתי. ועתה נגמור את
'הפאלאוור' הארך ואני מודיע לך. מהיום, כולל היום עד שלושה
ימים בדיוק בשעה זו אעמוד באותו המקום, לא אבהיל את אשתך ואת
בתך, אעמוד כאן באותו המקום, אתה רואה? (הרמתי את ראשו במקלי)
ואז אתה תיגש אלי ותמסור לי במעטפה  את כל הסכום שגזלת מאמה של
אשתי לעתיד. את כל הסכום, ברור לך? לא אוותר אף על 30
אגורות!"
"מוטב, שתשליך אותי קודם לנהר. מנין אקח לך סכום כסף כזה? מי
משוגע ללוות לי סכום כה גדול".
"זאת זבש"ך, אבל שתראה שאני לא רשע  כמוך, אגלה לך כתובת. סע
כבר מחר העירה ותשאל היכן גר איציק המלווה בריבית? אין לך איש,
שאינו מכיר אותו ואינו מקלל אותו. תיגש אליו, בלי פרצוף יהיר,
ותבקש ממנו, הלוואה, המצילה אותך ממות בטוח. 725 זהובים  ו-30
אגורות בדיוק. הוא יתאנח קשות ואחר כך ישאל אותך לפתע: "מה
המשכון שאתה מציע לי בעד סכום כזה, שאני אסדר לך תוך שבוע. אתה
תבכה, תתחנן: "אדון איציק, זאת שאלה של חיים ומוות, אני צריך
את הסכום מיד, אחרת..." "מה המשכון?" "יש לי קצת פרות וסוסים
קצת" "כמה?" וכשתגיע לכמות, שהוא יעריך, שתספיק לכסות  את
הסכום הנדרש, יגיש לך גיליון נייר מודפס באותיות קטנות, רבות
ויצווה עליך: "תחתום". "על מה אני חותם?" תשאל ."כאן מודיעים
לך בלשון ברורה לכל, שתוך חודש, אם תחזיר לי את הסכום תוסיף
ריבית המקובלת 25 אחוז ואם תוך חודשיים, תעלה הריבית ל-40 וכן
הלאה. אם כעבור זמן זה לא תחזיר לי את הסכום, כולל ריבית,
מתחייב אתה בנוכחות נציג בית המשפט המחוזי, למכור את הפרות ואת
הסוסים שלך, עד שתשיג את הסכום הנדרש ונוסף לכך דמי בית המשפט,
שיגבו ממך לפי החוק. עלי חתום: כבוד השופט איגנצי  קרוקובסקי.
זהו. חתום כאן ואם אתה חוזר בך, שלם לי רק 5 זהובים, דמי
גיליון ובול, 5 זהובים או יומיים בילוי בבית הסוהר. אז מה
החלטת:
"אתם הורגים אותי, יהודים." התפרץ אדון קראסינסקי.
"הזהר גוי עלוב, הזקוק להלוואה מיהודים, כי אף גוי לא ימסור לך
פרוטה, תמורת הפרות המסריחות והסוסים הצולעים שלך. ואם עוד פעם
אשמע בביתי את השם "יהודים" בנימת לעג, אדרוש נוסף על  הכסף את
"ליטרת הבשר". השמעת פעם על "הסוחר מוונציה?" לא, מנין לך
המשחק כל יום ראשון בקלפים לדעת את  ויליאם שקספיר."
"עוד יהודי אחד?"
"לצערי הרב, הוא אינו, כלומר לא היה יהודי, אבל ידוע בכל העולם
התרבותי. חזקל, הואל נא לפתוח  את הכספת ולהוציא ממנה 725
זהובים."
"ו-30 אגורות!" קרא בחוצפה אדון קראסינסקי.
"אינני מחזיק אגורות בכספת רק בכיסי בשביל  קבצנים שכמוך. הנה
לך 40 אגורות והואל נא לשחרר אותי מלהביט בפרצופך המכוער.
וזכור כל חודש הריבית גדלה. חזקל הואל נא להראות לברנש היכן
דלת היציאה!"
"אני יודע בעצמי, היכן הדלת", קרא בזעם אדון קראסינסקי.  
"ועוד דבר אחד חזקל, הואל נא להזמין בשביל הגוי כרכרה, שתוביל
אותו הביתה, פן ישדדו הפושטקים השורצים בסביבת ביתי, מאדון
קראסינסקי את הכסף שתחב לכיסו, והוא שוב יטען, שזאת מזימה
יהודית, לתת כאילו כסף ומיד אחר כך לשדוד אותו."
"אני אזמין את העגלון, שאני מכיר ושהוא ידאג, שלא יקפצו עליו
נערים, שיודעים היטב, לשם מה באים אל אדוני אנשים. אעמוד בחוץ,
עד שהכרכרה תיעלם מעיני. אחריך, אדוני ותפסיק לנבל את פיך, גם
אני יהודי!"
ביום ובשעה שקבע נתן, שישב כרגיל בצל העץ, יצא לפתע  קראסינסקי
מביתו, כשהוא מחזיק בידו מעטפה גדולה. קמתי מיד, שרקתי בכיוון
ידידי קייאק, שהוא בא והוצאתי מיד תשובה מאי שם: " אני שומע!".

ניגשתי לקרוב של גראף פוטוצקי והבטתי בעיניו: "ובכן?" הוא
הוריד את מבטו ובקול שקט ביקש:
"הואל נא לספור את הסכום, האם הוא אותו הסכום שביקשת..."
"לא ביקשתי, אלא דרשתי את החזרת החוב ."
"דרשת" הסכים אתי.
"ושלושים אגורות? היכן הן?"
הוא הוציא מכיסו 50 אגורות. "יש לי רק  מטבע זה, שהמלווה, אדון
איציק  נתן לי בתור נדבה. אני לא זקוק לנדבות".
"גם אני לא. הוצאת מכיסי 20 אגורות, שחסכתי ומסרתי לו "הנה
העודף, המגיע לך, אמנם מגיעה לי ריבית בעד כל הזמן, אך אהיה
נדיב ולא אדרוש ממך את "ליטרת בשר".
"עכשיו אני בטוח, ששקספיר זה היה יהודי, כי מנין כל היהודים
מצטטים רק את "הסוחר מוונציה" ועתה אדוני המלומד, הואל נא
לחתום על המסמך הזה" והוא הושיט לי עט.
"מה זה?"
"זאת קבלה, אם אתה למדת פעם לקרוא את לשוננו, שאדון קראסינסקי
החזיר לבעלת החנות של ר' משה לשעבר את כל הסכום עד האגורה
האחרונה, דהיינו 725 זהובים ו-30 אגורות. אני מקווה, שאתה יודע
לחתום את שמך ואם לא, תלכלך את אצבע שלך בדיו ותטביע סימן על
הגיליון. אני מקווה, שלא תטען, שזאת היא לא חתימתך."
"נכון". נטלתי את העט ובצורה ברורה חתמתי בקצה המסמך "נתן
פויסט" בשם אלמנה העשוקה, בעלת החנות ע"ש ר' מוישה.
"ועתה, כשחיסלתי את כל החוב, אודה לאדוני, אם יואיל להודיע
לחבריך, שיבטלו את המעקב ואף אתה, תשכח בבקשה, שראית אותי אי
פעם בעבר או עכשיו."
"אשתדל, אי לכך, אם אחנוך פעם את החנות החדשה, אקווה שאדוני או
אשתך יפקדו את החנות, שאפתח, מובן בתנאי שלא ישקע בחובות ומיד
אחרי שיקבל את הסחורה ישלם תמורתה, לטובתך אתה אדוני."
"אחשוב על מה שאמרת ואם לא אמצא חנות אחרת בסביבה, הריני מבטיח
לשלם בעד מה שקניתי, בו במקום."
"ובכן להתראות מר קראסינסקי"
"להתראות מר פויסט."
כשהתקרבתי לביתי, ניצבו לפניו האם ובתה ופניהן מביאות דאגה
לגורלי.
"האם מותר לי להיכנס לבית, גבירותיי המכובדות?"
"תשאיר את "המכובדות", השיבה לי אמה של חנה, עלי עוד הערב
למסור את הכביסה שקיבלתי  ממשפחת זמלנסקי."
"תחזירי להם את הכביסה, כמו שהייתה ובקשי, שיחפשו כובסת אחרת
ותאמרי להם שבגלל חולשה, שתקפה אותך אינך יכולה לפי שעה
להמשיך"
"לעולם לא שיקרתי ובכלל  ממה נתקיים בינתיים? אולי מכמה
גרושים?"
"גרושים נחוצים מאוד, הודות ל-20 גרושים, ששמרתי עליהם, מסרתי
את העודף לאדון קראסינסקי. הוא הבטיח, שאם לא ימצא בעתיד חנות
בסביבה, יבוא הוא ואשתו לחנות שלנו."
"שיבוא לחנות בגיהינום!" קראה בזעם אמה של חנה.
"מדוע את מקללת אדם, שלא חייב לך אפילו 30 אגורות."
"שלושים אגורות?"
"חנה, יקירתי, הואילי לעזור לאימא לספור, את כל הניירות
הנמצאים במעטפה זאת" בזאת השלכתי על השולחן את השטרות, בני
מאה, חמישים ועשרות. "אני מקווה שהוא לא רימה אותי והחזיר עד
לפרוטה האחרונה, כי על כך חתמתי."
"אתה חתמת ולא ספרת קודם את הכסף."
"היה זה הסכם בין שני ג'נטלמנים וג'נטלמנים  לא סופרים את
הסכום כה קטן וסומכים על דברי המוסר כסף. לידיעתכם, אדון
קראסינסקי הנכבד, כדי לקבל מר' איציק, שהצעתי לו את כל הסכום,
משכן את  כל הפרות וסוסי מרוצים, ואם לא יחזיר לתאריך מסוים,
פקיד מבית המשפט המחוזי, ימכור את כל הרכוש שלו במכירה
פומבית."
"פקיד מטעם בית המשפט? איך עשית זאת?  והמשטרה?"
"אף צעד לא השתמש במשטרה. החברים שלי מהעבר, זירזו אותו להחזיר
תוך תאריך מסוים את הכסף והוא תמים, שלא בא אף פעם לקרקס, או
לא שמע ביריד פיתום, המדבר כאילו מבטן, האמין בקיומם."
" ואיך עשית זאת?"
"פשוט, כמו כל פיתום ואם רוצה את מוכן אני להדגים לך. בואי
ותשאירי את הכסף לאימא. לא חסרת אף פרוטה. תתקרבי אלי יותר
קרוב ותקשיבי מה אומרים חברי."
לפתע נשמע מפינה השמאלית קולו של גבר זר, מחוספס: "ממש זוג
יונים! "
ומיד מצד אמה, שעדיין הייתה עסוקה במיון הכספים, קרא גבר אחר
בקול צוהל: "היודעת את גברת חנה שנתן אוהב אותך?"
ושוב נשמע מבחוץ על יד החלון: "מזל טוב. אל תשכחו להזמין אותנו
לחתונה!" ובכל פעם נשמע מפינה אחרת קול אחר.
"די נתי. תגיד להם שיפסיקו. אני ממש מפחדת  מהם. תגיד להם
בבקשה".
"אם אגיד להם, תתני לי נשיקה?"
"גם בלי שתגיד להם, אתן לך. אני לא יודעת איך, אבל היום הוכחת,
שהצדק אתך ואפשר להבא לסמוך על דבריך" זאת  אמרה וכיסתה את פי
בפיה המתוק וראה זה פלא, הקולות נפסקו, מבלי שאמרתי להם.
עם יתר בעלי חוב הלך לי יותר קל, אחרי נצחוני על אדון
קראסינסקי. מראה הפקיד במדי שרד מטעם בית המשפט, המסתובב במשך
כמה ימים בביתו של קראסינסקי, כדי להעריך את הרכוש, שנמסר
כמשכון לאדון יצחק גלדבאום, המלווה הרשמי, בעל רשיון, הטיל
עליהם ממש פחד. קראסינסקי בעצמו, שאתו התייעצו וקודם הסית אותם
לא להיכנע לסחטנות היהודים, הזהיר אותם, שעכשיו יהיה להם עניין
עם פויסט בעצמו וחבריו, שמסוגלים לעקוב אחרי כל בן אדם. הם לא
נראים ולא מהססים, אם האיש ירצה להתלונן עליהם במשטרה, לזרוק
למחרת  את גופתו  למאכל לדגים או אפילו לסרטנים, השורצים באי
בתוך הנהר והחוק הכל יכול, לא מצא עד היום הוכחה לפשעים,
שביצעו עד כה.
אחרי שגביתי את כל החובות, עד לפרוטה האחרונה, לפי דברי אמה של
חנה, הזמנתי מהעיר את הרב ואת שני עוזריו, הנושאים ומרכיבים את
החופה וחנה המאושרת הזמינה לטקס את כל שכנותיה ואת בעליהן,
שחבשו לכבוד החגיגה את מגבעותיהם השחורות, חובה בכל חתונה. מיד
אחרי החתונה הזמנתי נגרים, צבעים, שיעניקו לחנות לשעבר פני
"מינימרקט" מודרני ובאותו הזמן הזמנתי את הסוכנים לפי הספר של
אמה של חנה, הסברתי להם מה המצב לפי השעה והחתמתי אותם על
תנאים חדשים. לפתע השתנה הכל. הכל דפק, כמו השעון השוויצרי
ובכל יום הכנסתי חידוש בתוך החנות, כשחנה שלי מסייעת לי בכל
דבר, 'אשת חיל' לכל דבר. אמה הפסיקה להרטיב את ידיה במים
רותחים וסבון ואחרי שחנה הייתה עסוקה בהופעת צאצא חדש, התמסרה
אמה להנהלת החשבונות, שבהם הייתה בקיאה. גם עכשיו היו קונים או
קונות, שעבדו במשרות הממשלתיות, שלקחו סחורה בהקפה, אבל בבוא
התחלת החודש, מיהרו בעצמן, מבלי שהצטרכתי להזכיר להן, לשלם
בצ'ק רשמי ומקובל את הסכום. זהו בעצם הכל. צריך בן אדם לסמוך
על רצונו הוא ועל ביצוע שלו מבלי נסים ונפלאות, אף אם לפעמים
הגורל מתנכל בו, כמקרה של האלמנה המסכנה, שאנשים רשעים גזלו
ממנה את כספה, בסופו של דבר נכנע גם הגורל, אם  בן אדם מתעקש
ובכוח רצונו ובמו ידיו מסובב את ההגה לכיוון הנכון."
שמע אליהו הנביא את הסיפור ונהנה. אדם ישר, הגון וחרוץ הראוי
בלי כל ספק למתנה, שהפקיד בידי אנשים רשעים, חסרי רחמים ולא
שווים, שאפילו ישוו את מעשיהם לאלה של  נתן מארחו. הוא הוציא
מכיסיו אין ספור את הגוויל הצהוב, המבטיח חוכמה ואת  קופסת
נחושת, המבטיחה למחזיק אותה  עושר ופנה בקול חגיגי לנתן, שלא
הבין מה כוונותיו של האיש הזקן: "ראה נא, בני, אחרי ששמעתי את
קורות חייך החלטתי, כי אתה ראוי לקבל פרס ממני. פעמיים נכשלתי
ביחס אנשים, שהכריזו על כוונות  טובות, אם אעזור להם והם
הוכיחו את עצמם, שהם פשוט רשעים, הבזים לאנשים עניים, ליתום
רעב ולכל אחד, שאינו עשיר. עתה, בטוחני, שלא אכשל. קבל נא מידי
את הקופסה המבטיחה לכל מחזיק אותה עושר וגוויל צהוב זה, שמבטיח
לכל מעיין בו חוכמה כשל רב גדול ומבטיחה כבוד והערכה לאיש
מההמונים, שיבקרו אותו, כדי להתייעץ עמו ולבקש ממנו תשובה
נכונה לבעיות המטרידות אותם."
"תודה רבה קשישי  הנדבן, המיטיב עם אנשים, שסבור אתה שהם
ראויים למתנות או כפי שאתה קורא להם פרס. אני לידיעתך אינני
ראוי ולא זקוק לשום פרס ולא מתנות המבטיחות באופן פלאי, בלי
עזרת  האדם בעצמו, עושר ולגבי החוכמה, אני מסתפק בחוכמה שלי,
חוכמה רגילה, שאלוהים העניק לכל בני אדם ושלפיה נהגתי עד היום
ואינני זקוק מלבד קניינים הגונים לאנשים, שיכבדו אותי. אני
בעצמי מסתפק בכבוד שחנה שלי, שהיא 'אשת חיל' רוכשת לי וכן אמה
ובזאת די לי. גם את ילדי, כשיגדלו אחנך לא לסמוך על שום מתנות
על טביעות ורק בחוכמה שלהם, בחריצות והתמדה לשאוף לכבוד ולמצב,
המבטיח פרנסה לעצמם ולילדיהם. תודה רבה, אבל אני בהחלט לא זקוק
לשום מתנות. ואם מדובר כבר במתנות, סלח לי אבל שכחתי למסור לך,
גם אני, מתנה, שפעם קיבלתי אם איני טועה ממך."
זאת אמר ומיד טיפס על הסולם הגבוה בחנות ומאצטבה העליונה שלף
חבילה, שהייתה נסתרת מעיני הכל.
"מה זה?" נדהם אליהו הנביא, אחרי שנרגע מסירובו של המארח,
הסירוב הראשון בחייו הארוכים.
"זאת היא השמלה, שפעם מסרת לי, כדי שאמסור אותה לעלמה הראשונה
שמוצאת חן בעיני, על מנת שתהיה אישתי. ברור, שתוך הכרת המצב
בערים שלנו, לא מסרתי את השמלה לשום עלמה, אף שמצאה חן בעיני.
ולחנה שלי, לא רמזתי לה אפילו על קיום שמלה כזאת ושמתי אותה
באצטבה הגבוהה ביותר, תוך תקווה שאתה תוך סקרנות תחפש אותי על
מנת להיוודע, האם עצתך צלחה ואז תהיה לי הזדמנות להחזיר אותה.
וכך באמת היה. לגבי שמלות  לכלות, קיים מנהג בסביבות שלנו
שעלמה, כאשר מגיעה לפרקה, תופרת לעצמה שמלה, בניגוד לנשים של
היום המבזבזות אלפי שקלים רק תמורת השאלת שמלת כלולות ליום
אחד. נוסף על העלמה, שמוכיחה את זריזותה בחוט ומחט, עוסקות כל
חברות ושכנות, בנות גילה ברקימת צווארון השמלה, השרוולים והקצה
של השמלה לפי  הדוגמה, בת מסורת עתיקה. הנה קח בבקשה את החבילה
ועוד פעם תודה רבה.
הוא נטל את החבילה ודחף אותה מבלי לקפל לאחד הכיסים ואחר כך
ניגש לדלת של החנות והביט דרכה על בני אדם העוברים ושבים,
המפטפטים, צוחקים ואחרים הממהרים לעבודה וכולם ממהרים בהתאם
לקצב של הזמנים החדשים. הוא הביט החוצה, אך לא ראה דבר.
מחשבותיו סערו והתרוצצו בו, כמו נחילי נמלים, שמישהו תקע מקל
בתוך הקן שלהם או חפר תעלה, מלאה מים, המונעת התקדמות או חזרה
לקן. לראשונה לא ידע, מה הוא בעצם עושה במקום הזה הרועש,
הזורם, כמו נחל ועל גדתו ניצב יצור, שלא שייך לנוף ולא לסביבה,
לא מבוקש ותחושה שכל העוברים על ידו, כולל הניצב בתוך החנות
מחכים שייעלם מתוך הנוף לא משלו ויניח להם לחיות, כפי  שהיו
רגילים. לראשונה חש, שאחרי אלפי שנים שבהן רבבות בני אדם
התפללו, צפו לבואו של האיש שיביא אתו את המשיח בן דוד, איש לא
צריך אותו. החל מהרשעים וכלה בהגונים. לראשונה בחייו הארוכים,
הפכו לחייו אדומים, שמא בגלל לחץ דם, כה אופייני וטבעי בגילו,
או שמא התאדמו מתוך בושה עקב סטירות לחי ,אחת,  שתיים,  שלוש,
שהונחתו עליו תוך זמן כה קצר.
במצב כזה לא חשב אף נתן, שראה את השינויים בפני הזקן וחש
רחמים, להציע לאורח, שישוב אתו הביתה וילון אצלו  ולמחרת בבוקר
ייצא לדרך.
אין זאת, כי אף אליהו הנביא, שבפגישותיו הרבות עם בני אדם למד
לחדור אל תחושות שלהם, הבין את אי-נוחיות של נתן ובקול החלטתי
פנה אליו:
"לצערי הרב עלי עוד לבקר חולה קשה בסביבה, שביקש ממני שאסור
אליו, בטרם ייפרד מהעולם הזה ולכן לא אוכל להישאר אצלך, הגם
בחפץ לב הייתי משוחח עם אשתך, שלפי  שסיפרת לי היא 'אשת חיל'
ונאלץ אני להיפרד ממך. לכן היה לי נעים מאוד להכיר אותך,
נהניתי ממעשיך ואני מאחל לך, שכל חייך תצליח במשימה, שקבעת לך
והעיקר שתהיה מאושר עם האישה שבחרת וזאת בלי סיוע של אנשים
זקנים כמוני. שלום עליך בני נתן. לא, אל תטריח עצמך ללוות
אותי. אני בעצמי אמצא לי את הדרך."
אף על פי כשנתן יצא כעבור רגע לרחוב, שהיה כמעט ריק, לא נראה
היה הזקן מתהלך ונשען על מקלו בשום צד של הרחוב. הוא פשוט נעלם
מהמקום, כמו איזה מלאך, ולא כמו זקן חביב, הנשען על מקלו ועל
אף גילו הרב - מוכן תמיד לעזור לאדם צעיר, שנפל.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זה שצוחק אחרון
הוא זה
שחושב הכי לאט

מזמן בעיר


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/12/04 13:11
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריה חורשי

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה