[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








פעם, בהיותו בחדרו בגן העדן, שמע לפתע אליהו הנביא, שנח כמה
ימים לאחר שעזר לקהילה שלמה בבבל שנשקפה לה סכנה של המרת דת או
גירוש, את קולו של בורא העולם, הקדוש ברוך הוא, אלוהי ישראל:
"אליהו עבדי. אני עוקב בסקרנות אחרי כל המעשים הנפלאים, שאתה
מבצע בלי שאתה מזדקק לעזרתי או חושב לנכון לדווח לי. אי לכך
תוך מעקב אחרי מעשים טובים שלך, נוכחתי שבניגוד למדענים שם על
האדמה, המתאכזרים ב"שפני ניסוי", כדי לראות איך משפיע הניסוי,
וגורמים לכאב גופני ולנזק על ידי הזרקת סמים, וכדי שלאחר
ניסויים אלה יוכלו אולי בעתיד לסייע לבן האדם הסובל, אתה אחרי
שעשית מעשה טוב, והכוונת את בני האדם לדרך טובה, אף פעם, אני
חוזר, אף פעם לא התעניינת איך השפיע על האיש, שקיבל ממך מתנה,
שבאה לו מהשמים או האם, אחרי שהצבעת לו על הדרך, שבה עליו
ללכת, כדי לשנות את אורח חייו הקודם, מלא עוונות ומעשים רעים,
שמע בקולך ואמנם המשיך ללכת בדרך זאת. יש עצות נפלאות שאתה
נותן לבן אדם, איך להשיג את המטרה, כמו למשל הקבצן הזה, שחיפש
את אשת חיל מי ימצא ונתת לו שמלה לבנה צחורה והבטחת שהבחורה
הראשונה, שתמצא חן בעיניו, שהוא ילביש אותה בשמלה שנתת לו, היא
תהיה "אשת חיל", שתעניק לו אושר ועושר.
הנה חלף מפגישתך עם שלושת הקבצנים, שהטילו חיל על כל אחד שנפגש
אתם ומסרת להם שלוש מתנות, בעקבות בקשות, שהם בעצמם לא האמינו,
שאתה תיתן להם ובכלל, שאחרי אלפי שנים, אתה אינך אגדה, אלא
מסוגל לעזור להם.
וכך אתה תוך זלזול בחבריך, נביאים לא גרועים ממך, אחרי הכל לא
כתבת אף לא מגילה אחת, אתה מתרוצץ על פני האדמה, מארץ לארץ,
יומם ולילה ומחפש בן אדם, שזקוק לעזרה, מוציא אותו מתוך הביצה
מבלי לחכות שיודה לך, ובזה גמרת אתו.
אך אני שיודע נפש כל אדם, אומר לך אליהו עבדי הנאמן, שזאת היא
לא דרך לעזור לבני אדם, הראויים, שיגישו להם עזרה או לא ראויים
או בני אדם, שאמנם הסתבכו, אך בעלי כוחות נפשיים, להתיר בעצמם
בכוחות שלהם את הסבך ואינם זקוקים או אף רוצים, שבן אדם זר
יתערב בעניינים שלהם. האם אתה מבין זאת, אליהו? לכן, כדי
להוכיח לך עם מי הצדק, מצווה אני עליך לרדת מחר לאדמה באותה
צורה, שהופעת לפניהם בפעם הראשונה והשבת לחיים אחד משלושת
הילדים, שנפטר בגלל רעב וביקרת את כל אחד. וכאשר שוב תשוב
למקום, שאתה שייך נאסוף את כל הנביאים, את כל החכמים ואף
למלאכים נאפשר לשמוע, יתכן שגם אני אתפנה ואקשיב ממקומי
להרצאתך, שתישא לפני כל הקהל הנכבד, על ניסויים שלך ואיך
השפיעו על לא על השפנים, אלא בני אדם חיים."
קולו של  ריבונו של העולם נדם כבר מזמן, לילה מכוכב כרגיל ירד,
על פני כל השמים ירדה שלווה, אך אליהו הנביא המשיך לשכב על
הספה שלו, ספת עץ (לא זהב) ער ונרעד כולו לקראת פגישה עם בני
האדם, שהיטיב עמם ועתה אחרי ששמע את דברי אלוהים, היה מלא
חששות, שמא טעה במעשיו והזיק לאלה שרצה לעזור להם.
כבר למחרת נטל ילד בן שש או שבע, שמת, החיהו והלביש אותו בגדים
קרועים ובלויים. הוא לא איפר את פני הילד, שהבליטו כלא בגילו
את כל העצמות. פני ילד רעב ימים ארוכים ומוזנח, כי הוריו שלא
יכלו לשאת את מראהו, שלחו אותו יום יום לרחוב, שמא מישהו ירחם
עליו ויגיש לו מזון כלשהו. גם הוא אליהו הנביא הסיר את שמלתו,
שאותה לבש בגן עדן ולבש אף הוא בגדים קרועים, המדיפים ריח של
ריקבון ועשבים נבולים, שתמיד שימשו לו משכב. תחילה פנה אל ביתו
של הקבצן, שרצה להתעשר ולא מסר את קופסת הנחושת עם מטבע פלא
לשמירה, תוך בקשה שלא יפתח אותה. ברור שמיד שנפרד מההלך המוזר,
פתח את הקופסה, נטל את המטבע החלוד במקצת ותוך התבוננות בו,
נשר לקופסה מטבע אחר, מטבע חדיש לא חלוד, שכל אחד בימים אלה
השתמש בו. לאחר שההלך המוזר דיבר רק על מטבע אחד, נטל עמו את
המטבע השני ודחף לכיסו. למחרת, כשפתח את הקופסה, כדי להיווכח,
שמא הטעו אותו עיניו, בשעה שנטל את המטבע החלוד, שוב נשמע צליל
של מטבע חדיש, שנפל לתוך קופסה.
"אין זאת, כי זאת תרנגולת המטילה ביצי זהב", נהם בשמחה ולכן
אסר עליו ההלך המוזר לפתוח את הקופסה. כששני מטבעות בכיסו הלך
לשוק, בו מכרו תרנגולות ותמורת כספו רכש תרנגולת. עוד לא התרחק
מהמוכר מרחק רב, כשאיש אחד שאל אותו: "האם תרנגולת חמודה זאת
היא למכירה או שמא ברצונך עם משפחתך ליהנות ממנה?"  מבלי להסס,
ענה לשואל: "אני שילמתי תמורתה שלוש וחצי אגורות. אם תשלם לי
ארבע אגורות, בסך הכל רווח של חצי, לאחר שאתה הקונה הראשון,
אמכור לך אותה." לשמחתו הסכים הקונה ותוך כמה דקות הרוויח שני
זהובים. למחרת מיד שהוציא מתוך קופסת פלא עוד מטבע, רכש בזיל
הזול תרנגול הודו וחיבק אותו בזרועותיו. תוך הליכה נעצר על ידי
שני אנשים, שהתעניינו האם תרנגול הודו זה למכירה. נזכר בעל
תרנגול ההודו, שהנה בעוד יומיים חג גדול, שבו אבי משפחה מביא
הביתה תרנגול הודו, שתוך תפילות ושירה כל המשפחה אוכלת אותו.
אף אורח לא תדרוך רגלו אצל משפחה מארחת בלי שיביא תרנגול הודו.
הוא הפסיק את הריב בין השניים, מי היה הראשון שפנה אליו: "חבל
לריב, את תרנגול ההודו רכשתי ביוקר בשביל משפחתי והאורחים
שיבואו, אבל הנה הודיעה לי אשתי, רואים אתם את האישה שממהרת
הביתה, שהאורחים עקב מחלה הודיעו שלא יעזבו את ביתם וכך נשארנו
רק אני ואשתי. ברור, שבשבילנו זה יותר מדי לבזבז 11 זהובים, אך
אם מישהו מכם יהיה מוכן לפצות אותי ב-13 או ב-14 זהובים, אהיה
נאלץ לוותר מהעוף שלי."
"אני אתן לך במקום 14-15 זהובים, קרא אחד מהם, ואני תקווה
שהמתחרה שלי לא יעלה את המחיר."
"טועה אתה, חכם שכמוך, אני דווקא אעלה את המחיר ואכריז על 17
זהובים." בקיצור, אותו היום חזר  הבעל עם קופסת נחושת בסכום
עגול של 20 זהובים. מאז עלה הונו מיום ליום, עד שרכש ארגז כבד
ובו מילא חופני מטבעות זהב כנדוניה לשתי בנותיו. מה נדהם אליהו
הנביא כשבמקום בית פשוט נעמד לפניו ארמון מפואר כולו פיתוחי
זהב וכסף. שמח בהצלחתו שבעל המתנה הראשונה התקדם, כשהילד  חציו
חי וחציו מת אחוז בכפיו, אל השער. מיד צצו, כמו מתחת לאדמה שני
שוערים, לבושים מדי פאר ונעמדו לפני, כשהם צועקים"
"לאן זה סמרטוטר המדיף ריח הגיהינום ושלד זה בידיך? לך לך
מכאן, אבל מהר! אדוננו לא סובל  דלפונים כמוכם, פרצופים שרק
מראם מפריע לו בשעת אכילה."
הם לא הסתפקו בצעקות אזהרה ולעג, אלא עברו לדחיפה ,כדי לסלק
אותו מגבולות הארמון. אי לכך אליהו הנביא, שהרג בעצמו ארבעים
כהני בעל, לא היה איש, שאפשר לדחוף אותו. הוא הרים צעקה
גדולה:
"הסתלקו ממני, עבדים לבעל הכסף , אין לי אתכם שום דבר, אני
מוכרח לראות את האדון שלכם. בטוחני, שכאשר יראה אותי לא יגרש
אותי מפניו וגם את בני המסכן, מבלי להאכיל אותו ואולי להלביש
בגדים אנושיים."
"משוגע שכמוך, נמאסו לי צעקותיך ובפרט הריח הדוחה שלך ושל
בגדיו. אני הולך למסור לאדוני, שהוא יחליט מה לעשות אתך."
בינתיים לשמע הצעקות הופיע בעל הבית, לבוש אדרת מפוארת ומבלי
להביט על אליהו הנביא הצטעק:
"מה הצעקות האלה? האם אפשר בשקט לנוח?"
ניגש אליו אליהו הנביא קרוב קרוב ופתח:
"אם אין ביכולתך להאכיל כל ילד שלישי בישראל, הרי עתה כשאני
עומד לפניך עם הילד המסכן הזה, פתח תפתח את ידך לאחיך לעניך
ולאביונך בארצך (דברים טו,יא). הנה שלושה ימים לא בא אוכל
לפינו ובלכתנו ביער עבות חלמנו על הפגישה אתך, תוך ביטחון,
שתזכור אותי ותאכיל היטב את ילדי."
"למה אתה חושב שאני צריך לזכור קבצן שכמוך. יום יום באים לכאן,
כמו זבובים ומצטטים בלי הרף את הפסוק: "עניי עירך קודמים".
ואילו אותך אף פעם לא ראיתי ביניהם. אתה זר, לא מכאן ולא מגיע
לך מאומה."
"מגיע לי חוב, שהפקדתי בידך, שהבטחת לשמור עליו."
"חוב? אני חב לך חוב? ראיתם משוגע כמוהו. אהה עתה נזכרתי מנין
ראיתי אותך פעם. טוב כדי שלא תגיד, שאני קמצן, אתן לך מטבע אחד
ושלא אראה אותך עוד."
עתה הופיעה אשתו של בעל הארמון, אף היא מלובשת בגדים מפוארים
ובעקבותיה צעדה עוזרת, לבושה יפה, שהחזיקה בידה צנצנת  הרחה,
במקרה שגבירתה תחוש כאב ראש, התוקף אותה לעתים קרובות:
"אלברט, מה צעקות אלה, מה לך לקבצן המסריח הזה? איך המשרתים
מרשים לו להתקרב אליך."
"אינני יודע, מה קרה לי, שאני מרחם עליו. בהזדמנות זאת, אם את
כבר כאן. האם זוכרת את  קופסת הנחושת החלודה, המונחת במגירה
התחתונה של הארון. שם נמצא מטבע, שברצוני לתת לקבצן הזה."
"קופסת הנחושת? ראיתי אותה ובשעת ניקיון הארון, רציתי מזמן
לזרוק אותה לפח, אך חשבתי, שמא אתה שומר עליה מסיבה
סנטימנטלית, קמיע מאיזה רבי מלובביץ' מפורסם. מיד אביא לך
אותה!"
היא יצאה בצעדים ארוכים, צעדים אומרים כבוד וכבר כעבור זמן קצר
שבה, כשהיא מחזיקה את קופסת הנחושת, כאילו היה זה שרץ מכוער.
"הא לך הקופסה שלך", אמרה כשהיא משליכה אותה לרגלי אליהו
הנביא.
"ומטבע אחד בתוכה. קח אותו ושלעולם לא אראה את פרצופך."
"לא תראה אותי עוד, אף אם תבקש", ענה לו אליהו הנביא ונעלם עם
הילד.
לא עבר זמן רב והעשיר העני, ירד מנכסיו והתרושש, וכמו שהיה פעם
חזר להיות עני.
מיד אחרי זה, מבלי לנוח אף לרגע הלך אליהו הנביא אל הקבצן
השני, שחשקה נפשו בידיעת התורה ורצונו להיות רבי מלומד
ומפורסם. ניגש לביתו המטופח יפה ובעל שדרת עצים המוליכה לביתו,
אך מיד אחרי שנגע בידית לשער החיצוני, נעצר על ידי שומר הבית,
על ידי שריקה חדה סימן לשוער הבית על בואו הלך זר ומוזר, לבוש
קרעים ומדיף ריח מוזר ובידו ילד, שעקב תת-תזונה איש לא היה
מסוגל לקבוע את גילו. מיד בא בריצה המשרת השני, כנראה השמש,
שישב בלי הפסקה ליד דלת חדרו של הרבי המפורסם. שניהם פתחו מיד
בגערה:
"הסתלק מכאן. הרבי שלנו לומד עכשיו ואין הוא מקבל ביקורים
ובפרט דלפונים כמוך, שאינו מסוגל  לתרום לשמש המסכן ולקופסת
רבי שמעון בר יוחאי, שאני ממונה עליה, כמה מטבעות "
ראה אליהו הנביא, שלא יעזור לו מאומה בהסברים, מבלי שישלשל כמה
מטבעות לשני השומרים. אחד הממונה על קופת שמעון בר יוחאי והשני
על הכניסה לבית ופתח מיד בצעקה, שנשמעה למרחקים:
"דבר לי לרבי המכובד ולא אזוז מכאן עד שלא אראה את זיו פניו."
אין זאת כי הצעקות הפסיקו את לימוד של הרבי והזעיקו אותו
למקום, בו עמד אליהו הנביא והילד הבלוי והקרוע, אוחז את ידו.
מבלי להביט על הבאים פנה בנימה קרירה:
"מה רצונך, הלך זר ומוזר?"
"כבוד הרב הנכבד, זה שלושה ימים לא בא אוכל אל פינו. שמא תואיל
לכבד אותנו במזון כלשהו, כדי שנתחזק."
"כאן לא מסעדה ולא בית מרזח", ענה לו ביהירות השמש. כאן ביתו
הפרטי של הרבי המבורך, המזמין לביתו ובפרט לארוחה, לפי רצונו
ולא מלונה לקבצנים".
"נעזוב את האוכל", הסכים אתו אליהו הנביא. אחרי הכל זאת לא
הסיבה ,שלמענה באנו לכבוד הרבי, ששמע חכמתו הגיע לא רק
לעיירתי, אלא למדינות רבות ולכן באתי לכאן ממרחקים, על מנת
לבקש מכבודו, שילמד את בני תורה וחכמה, על מת כשיגדל לא יהיה
בור ועם ארץ, כמו אביו וכמו קבצנים רבים הנודדים מארץ לארץ
ומתפרנסים מנדבות."
הרמז היה ברור מאוד, אך הרבי שאף הוא התעשר מתרומות חסידיו,
בעלי יכולת, לא היה מוכן לקבל תלמיד חסר יכולת כספית. לפתע
כאילו נזכר במשהו וצץ לו רעיון, איך לא להתקשר לילד העני,
שתלמידיו העשירים יבחלו בו ויחד עם זאת לאפשר לו ללמוד תורה
וחכמה. הוא פנה לשמשו, המכיר את חדרו ואמר לו:
"לך נא לחדר השינה שלי ושם במגירה התחתונה תמצא קלף צהוב
ומשומש, שעליו רשומים דברי תורה. לשווא אעייף את מוחי, מנין בא
אלי הקלף המשומש הזה. לי בכל אופן הוא לא נחוץ. תן לאיש הזה את
הקלף, על מנת שבנו ילמד ממנו תורה וחוכמה ואחרי זה תדאג, שאיש
מכוער הזה יסתלק במהרה מביתי ולא ישוב עוד תוך תכסיס, שברצונו
שאבחון את בנו".
נטל אליהו הנביא את הקלף ובאין משרתים רואים איך ולאן - נעלם.
ויחד עם הקלף, שנטל נעלמה מ'הרבי' החוכמה וכאשר בבית הכנסת,
ניגש כרגיל לשאת דרשה, הפכו דבריו לגיבוב מצחיק של מילים ולאחר
שהמתפללים סברו, שרבם משום מה השתכר, גירשו אותו תוך חרפה מבית
הכנסת וכשהתקשה לענות לבאים להתייעץ ולשאול קשיות, גורש
מהקהילה ובאין מקצוע חזר לקיבוץ נדבות.
עתה ניגש אליהו הנביא לביתו של הקבצן השלישי, שחיפש "אשת חיל".
ביתו של בעל הבית לא בלט בהרבה מכל הבתים, אך היה מסויד מחדש
וצבעו היה תכלת, כיתר הבתים. דפק אליהו בדלת ובפתח הופיעה אישה
נאה ובעלת עיניים טובות. היא עזבה את התינוק שבעריסה ובטרם פתח
אליהו הנביא את פיו, הזמינה אותו להיכנס.
"שב בבקשה אורחי הנכבד, רואה אני כי אתה עייף ובוודאי עברת דרך
ארוכה, בטרם באת למקום הזה. עוד לא הספיק להתבונן בחדר ולהתפלא
בניקיון המוחלט וכבר ניגשה המארחת הצעירה והניחה על השולחן כל
מיני מאכלים והזמינה אותו לאכול.
"הגם לא הכנתי אוכל מיוחד אבל מה שיש בבית יש גם למבקר. לו
הייתי יודעת..."
רק עתה נפל מבטה על הילד המסכן, לבוש קרעים ובלויים. עיניה
התכסו דמעות והיא קראה: "הוי מסכן כמוך. אני מתארת לי, כמה
סבלת, כשהצטרכת להתלוות לאביך בטרם הגעת אלינו. בטח לא אכלת
היום..."
"הוא  לא אכל, כמוני, שלושה ימים", העיר בשקט אליהו הנביא.
"מה? ילד כה מסכן, עוד לא בר-מצווה צריך היה לצום שלושה ימים.
שלושה ימים, ריבונו של העולם. מיד אאכיל אותך בעד כל הזמן.
נתחיל בדייסה הטעימה עם חלב טרי, שזה עתה הביאה האיכרה ואחר
כך. ומה נעשה עם ה... אחרי שתגמור חביב שלי, ארחץ קודם את פניך
ואחרי זה נמצא משהו, שתוכל ללבוש. לא, אל תמהר לבלוע את האוכל,
זה לא בריא, אם תגמור את הקערית הזאת, אמלא לך עוד אחת, אם
תרצה."
הילד גמר לאכול, ניגב את פיו בידו המלוכלכת ואחר כך בהביטו ישר
בעיני המאכילה אותו, הפליט רק מילה אחת: "מאמה!" (אימא).
"מסכן שכמוך, אתה מתגעגע אחרי אמך. נכון?"
"ספק, אם הוא זוכר את אמו. היא נפטרה לפני שנים רבות ומאז אני
מטפל בו. יתכן שרצה להגיד, שהיה מאושר, לו את היית אמו. עד כה
לא חש יחס טוב מזרים."
כה וכה נכנס  בעל הבית, הקבצן השלישי בעבר, ששב עתה בעגלה מלאה
מצרכים מהעיר הסמוכה:
"שלום לחני ולאורחי, שאני רואה. אני מקווה, שחני שלי בקיאה
בקבלת אורחים ואינה זקוקה להדרכה. אני מבין, שאורחנו הנכבד הוא
בן עדה שלנו..."
"שמע ישראל, אדוני אלוהינו, אדוני אחד!" קרא מיד אליהו הנביא.
"אכן צדקתי. אמנם שכנים שלנו מתייחסים אלינו יפה, בכל אופן מאז
אני נשאתי לאישה את חני והתיישבתי בביתה של אמה, גברת לאה. גם
הפרנסה, אין מה להתלונן, אבל בכל זאת לגור בעיירה, בעצם כפר,
שכולם הם גויים ולשמוע בלי הרף את פעמון הכנסייה, לא נעים. אם
חנה לא הציגה את עצמה ולא אותי, אז לידיעתך אתה נמצא בביתה של
משפחת פויסט (אגרוף, ביידיש) או "בייאק" (מכה) בפי החברים
לשעבר, אך מאז עבר זמן רב, שעזבתי אותם."
"שנה שלמה", העיר אליהו הנביא בשקט.
"נכון. איך ידעת זאת אדוני? רגע", הוא התבונן היטב בפני אליהו
הנביא, "אם אינני טועה, נפגשנו כבר פעם, נכון, בדיוק לפני שנה,
אבל מאז זרמו מים רבים לים, כפי שאומרים, כן מים רבים..."
"אני רואה, שיש אולי ברצונך לשוחח עם האורח שלנו, שמא בארבע
עיניים, על העבר ואולי יש לאורח בקשר לכך אי אלו בקשות", העירה
בקול שקט גברת חנה.
"חלילה לי, שום בקשות ולא דרישות", קרא אליהו הנביא.
"בכל אופן, שמא תעברו עכשיו לחנות, בשעה זאת אין הרבה לקוחות
ותוכלו בשקט לשוחח על הימים ההם, כמו שאומרים, ובהזדמנות זאת
תחליף את אימא, שיושבת שם מהבוקר ושתינו נכין לכבוד האורח
ארוחה חגיגית. כה וכה כדאי להראות לאורח את החנות, שחידשת
ובעצם יצרת בשתי ידיך, בלי כל עזרה מבחוץ."
"חנות" נדהם אליהו הנביא, שאתה בעצמך הקמת בשתי ידיך,.
"זה סיפור ארוך ואולי זה רעיון טוב לספר לך בתוך החנות, איך
בנינו שנינו, חנה ואני שבמקרה מצאתי "אשת חיל", שחיפשתי מאז
התחלתי להתגעגע לחיים שקטים והעיקר לבית מלא ילדים יפים
וחמודים, כמו דרור שלי. אמה של חנה התחננה לפני שאקרא לצאצא
הראשון בשם בעלה, שאף הוא ניהל את החנות, אך נאלץ היה לחסל
אותה, אך אני החלטתי, שאין 'בשם' ולא זכר לעבר. הכל מחדש, חיים
חדשים ולשמחתי חני שלי, "אשת חיל" שלי הסכימה אתי בכל מילה.
אבל הנה הגענו. קרא בבקשה כל מה שכתוב ואחרי זה אסביר לך, מה
פירוש ריבוי כתובות זה."
מעל הכניסה לחנות תלוי היה שלט באותיות אדומות:
"מינימרקט-פויסט".
"מה זה 'מינימרקט', שאל אליהו הנביא, "האם זאת מילה ב"לשון
קודש"?
"לא" צחק  מארחו, פויסט. אבל  השם "מינימרקט" ידועה היום בכל
העולם ופירושה בלשון אמריקנית "שוק קטן" או "חנות קטנה" לעומת
"סופר מרקט", שהיא חנות שבה אפשר לקבל הכל, כל מיני מזון,
תמרוקים, נעליים ואפילו בגדים במילה אחת כל שחשקה נפשך ובו
עסוקים עשרה או יותר מוכרים.
"הבינותי", העיר אליהו הנביא, "אבל למה להכניס את הלע"ז?"
"ככה מקובל היום בכל העולם והשם מושך יותר קונים מחנות קטנה,
פשוטה. הקהל של היום רוצה כל דבר, שייקרא בשם  לועזי, כלומר
אמריקה, שהיא גדולה מארץ שלנו, מן ההכרח מייצרת סחורה יותר
מעולה."
"שיהיה ככה, נכנס לשוק המינים. רק התלוצצתי."
מיד בכניסה לחנות מעל הדוכן, שמאחוריו ישב בעל החנות, במקרה זה
אמה של "אשת חיל", קיבל את פני הנכנסים כתובת ארוכה: "יש
בינינו הסכם - קנית את הסחורה, מיד תשלם" ועל אחד הקירות
התנוסס עוד כתובת אחת: "הספקים לא מביאים לנו שום סחורה, אם לא
מקבלים בסוף חודש תמורה. "
"קראתי הכל"  העיר אליהו הנביא, "אבל אינני מבין, האם בכל
חנויות מזכירים דבר כה מובן".
"כך החלטתי אני, שכדי שהחנות תעמוד על הרגליים, כמו שאומרים,
ושוב לא תתמוטט, מן ההכרח  להבהיר לקונים את המצב ולמי שההסדר
הזה לא מוצא חן בעיניו או אינו מבצע את ההסכם יכול לחפש לו
חנות אחרת."
"נניח לפי רגע את ההסדר ואת החנות וננצל את המקום, בו אפשר
לדבר בארבע עיניים, מבלי שמישהו יקשיב לנו. האם הכרתי אותי
מיד?"
"איך אפשר  לא להכיר אותך. אותה האדרת  ספוגה אבק דרכים, אותו
הזקן והעיקר שפניך לא משתנים. בן כמה אתה? מתקרב לשמונים או
פחות?"
"קצת יותר, אם אגלה לך לא תאמין לי. אבל נניח לשנים. מה שרציתי
לדעת, האם הצלחת עם השמלה הצחורה שנתתי לך והודות לה, השגת את
"אשת חיל", שהיא יכולה לשמש דוגמה לכל "נשות חיל".
"סלח לי אדוני הנדבן ובעל הכוונות הטובות, אבל כשאני שומע אותך
היום ונזכר במעשי אז, כשיעצת לי ברצינות גמורה מה עלי לעשות,
כדי להשיג "אשת חיל" בא לי לצחוק, לצחוק בקול רם, לולא לא
האמנתי שבאמת היו לך כוונות טובות והאמנת שבזאת תעזור לי."
"העיקר נתת לאשתך את השמלה, שנתתי לך?"
"למי? לחני? היא עד היום לא ראתה את השמלה."
"אז לא פגשת אותה ברחוב ולא שאלת אותה..."
"זהו אורחי הנכבד. זאת הסיבה ששאלתי אותך בן כמה אתה עד מאה
ועשרים. או שמא ישנת בתוך מערה, כמו חוני המעגל במשך 70 שנה
ואחרי זמן זה יצאת או לא יצאת לרחוב הראשי של עיר של היום, בו
מסתובבות עשרות עלמות בחצאיות קצרות ושדיים (סלח לי על הביטוי)
חשופות למחצה ואפילו הקורקבן גלוי, כנוהג החצופות המתקיימות
ממעשים לא יפים. ובכל זאת לו ניגשתי לאחת העלמות, לבושות
בצניעות והייתי מראה להם את השמלה, היו אומרות לי מיד: "אדוני,
אם אני רוצה לקנות שמלה, רגילה אני להיכנס לאחת החנויות הרבות
לבגדים" ואם אעיז לשאול אותה: "האם את רוצה להיות אישתי?" היא
תרים את קולה, שכל עוברים ושבים ישמעו אותה: "משוגע, אתה מטריד
אותי. אם לא תסתלק מיד, אקרא לשוטר, שייקח אותך מיד לבית הסוהר
שבתחנת המשטרה ושם תשב, עד שהשופט יתפנה אליך ויקציב לך כמה
שנים בעד הטרדת אישה הגונה לאור היום. ואם לא שוטר, הנה  כבר
מקשיבים לדברי עשרות צעירים עם מקלות, שרק מחכים להזדמנות ללמד
אותך לקח". אל תשכח, שכאשר הצעת לי את הבדיחה הזאת עם השמלה
לבחורה אלמונית, לבשתי בגדים מלוכלכים, נודפים ריח של עלי היער
הנובלים ופני מכוסים היו בזקן פראי, המקנה פנים של חיה פראית
אם לא קוף, שצועני הנודד מראה אותו בירידים. מה אגיד לך,
התנצלתי וביקשתי רק שיראו לי את הדרך, שמובילה מחוץ לעיר
ופתחתי מיד בנדודים של קבצן, כי מה עוד ידעתי?"
"אין זאת כי טעיתי ואולי אתה צודק שנים רבות חלפו על פני
והעולם כולו השתנה."
"צדקת. העולם כולו השתנה, אך טבעו של אדם לא השתנה. מי שנולד
רשע, המשיך להיות רשע ומי שנולד טוב לב, לא שינה את טיבו, כמו
חנה שלי, שבמקרה לגמרי בלי עזרה כלשהי או ניסים זכיתי בה, כך
גם את החנות, שבעזרתה חנכתי במו ידי, כפי שאמרה לך, מבלי שאיזה
קוסם עזר לי."
"אנא, ספר לי. בכל גיל לומד בן אדם משהו, ובפרט איך להתנהג ,
איש לרעהו", דחף בו אליהו הנביא.
"הכל התנהג באופן פשוט, בלי קונצים. פעם בשעת הנדודים, כמו חיי
כקבצן הגעתי לעיירה או בעצם כפר ושאלתי את איש אחד, שמא ידוע
לו, היכן גרים כאן יהודים. הוא הצביע על בית אחד, כשהוא מעיר
בלעג: "זהו בית יחידי, שבו גרה אלמנה אחת שמתפרנסת מכביסה
ובתה. הייתה להם פעם חנות, אך אחרי שבעלה נפטר, לא ידעה האלמנה
לנהל אותה וכך הן ממשיכות לחיות, אם זה נקרא חיים"
ניגשתי לבית ודפקתי בדלת. את פני קיבלה האלמנה, בעלת ידיים
אדומות ותפוחות ממים חמים ובמקום כנהוג, לתת לי פרוטה אחת או
שתיים, הזמינה אותי לשבת.
היא הגישה לי צלחת מלאה דייסה מתירס מהולה בחלב, אוכל מקובל
במקומות אלה ומיד אחר כך הביאה לי שתי פרוסות לחם, שבעצמה אפתה
וכוס תה מהביל וטעים.
כשגמרתי, הודיתי לה ורציתי  לצאת, עצרה בי:
"תנוח קצת, הלכת מספיק עד שהגעת אלינו. מחר שבת ואף יהודי לא
יגע בכסף, אם בכלל אחרי הליכה בלילה תגיע לעיר, בה הם גרים. אם
תשמע בקולי, תישאר אצלנו ללילה, בערב תקדש כמו פעם מוישה שלי
את השבת. זמן רב לא שמענו בבית זה מקדש שבת.
"אבל קודם יסתפר אורחנו ויגש למרחץ, כדי להיות ראוי לקבל את
פני שבת המלכה", נשמע פתע קול מאחורי. הקול הרך, אך נמרץ,
כאילו חשמל אותי. הסתובבתי במהירות והנה ניצבה לפני חנה שלי,
אשת חיל, שכאילו כל חיים חיפשתי אותה. עיניה אפורות ומקרינות
בכל מקום שבאה את טוב לבה כאילו מדדו אותי מראשי ועד רגלי
שחלקים מהן בלטו דרך החורים במכנסי. עמדתי, כמו הגולם מבלי
להוציא הגה מפי. לא יאומן. כבר בבית הראשון שנכנסתי אליו,
גיליתי את "אשת חיל". כך עמדתי, אינני יודע כמה זמן, כשעיני
צמודות לעיניה ואינני מסוגל להינתק מהן.
לפתע פרצה "אשת חיל" בצחוק:
"אתה מביט ומביט, כאילו מעולם לא ראית בחורה כמוני, בחורה
יהודיה פשוטה, שעקב חוסר מצלצלים, שצריך לשלם לאדון גבר,
שיואיל להתקשר עמה ושיוציא אותה לבית, שהיא ראויה, נכנעה לגורל
לבלות את החיים עד היום, שאלוהים שהחליט כך יעלה אותה לגן
עדן."
עתה נפתח  סוף סוף פי:
"אם דברי קבצן פשוט לא יעליבו אותך, גבירתי, אגיד לך פשוט, שאת
מדברת (כבר רציתי להגיד לה 'שטויות', אך ברגע האחרון עצרתי את
עצמי) דברים לא מתאימים לך. בטוחני, שאלפי גברים, מיד אחרי
שיראו אותך יהיו מוכנים לשאת אותך, כמו שאת בלי לדרוש אף
פרוטה."
"אולי כבודו יהיה הגבר הראשון?" ענתה לי תוך שהיא ממשיכה למדוד
אותי בעיניה, ששיגעו אותי.
"לו רק גבירתי הסכימה, הייתי קופץ מיד תחת החופה", המשכתי
במשחק, שהיא פתחה בו.
"ובמה תפרנס את הגברת?", שאלה בשקט.
"אקבץ יומם ולילה, בחורף ובקיץ, עד שאצבור שקית, שבה אוכל
לפתוח איזה עסק".
"לא. לזה לא אסכים לעולם. האיש שיהיה בעלי ושאת שמו אצטרך
לשאת, במקום שמו של אבי, איש נבון והגון, לעולם לא יקבץ נדבות
ובכלל לא יזדקק לעזרתו של מישהו, אלא הוא בעצמו, ביוזמתו
ובכוחותיו שלו יקבע את אורח חיינו."
"הריני מתחייב, גבירתי!" הכרזתי בקול חגיגי, כשאני שוכח,שבעצם
אני משתתף במשחק בהצגה סנטימנטלית."
"ובסוף שמא יגלה לנו הגבר המתנדב והפודה, מה שמו ויסיר את מסכת
האלמוני. אני שמי חנה, פשוט חנה, לא חנה'לה ולא חני, אלא פשוט
חנה, כמו חנה ושבעת בניה, השמעת עליה? אם כן מה שמך?
"שמי.." בעבר היו לי המון שמות. בכל ארץ שעברתי דרכה עם שני
חברי, קראו לי בשם אחר או רק כינוי, אבל אלה נראו לי עכשיו
מצחיקים, מעליבים, בכל אופן לא מתאימים בבית הזה. לכן נאלצתי
להיזכר בביתי, שבו לא ביליתי זמן רב:
"כשנולדתי סוף סוף אחרי כישלונות רבים, קרא לי אבי "נתנאל",
כדי לציין, שסוף סוף העניק לו אלוהים בן, שבזמנו יוכל להגיד
'קדיש'. הוא לא נהנה זמן רב מקיומי. כבר כעבור שלוש שנים נפטר
ממחלה, שכמו דבר קצרה אלפי אנשים. אמי כל עוד הייתי קטן וחמוד
קראה לי 'נתי' וכשגדלתי ובחרתי לעצמי חברים, שלא היו לפי טעמה
של אמי, קראה לי פשוט 'נתן'. וזהו שמי."
"גם אני, על מנת שלא תיזכר אפילו בחברים שלך, אקרא לך 'נתי'.
אך בטרם אקרא לך נתי, ולא "עלי בבא וארבעים שודדים", שמא תסכים
להוריד את המסכה המפחידה והנחוצה למקצוע שלך לשעבר."
"על איזו מסכה את מדברת? אין לי שום מסכה. גיליתי לך הכל. אהה.
את מתכוונת לפרצופי, מה לעשות זה פרצופי, יתכן שהוא מפחיד
ודוחה, אבל זהו פרצופי, שבגללו  מאות טובי לב נותנים לי מיד
פרוטה או שתי פרוטות".
"כדי יותר מהר להתפטר ממך. מהמסכה המפחידה אותם. אני בטוח שזאת
היא מסכה, שאתה עוטה בה את פניך, כדי לעורר רחמים או להשפיע על
האנשים טובי לב, שיעניקו לך נדבה יפה."
"כך את חושבת?"
"אני בטוחה!"
"אז לידיעתך, מיד אחרי שראיתי אותך, הצטערתי על הסבך הפראי הזה
המכסה את פרצופי".
"את פניך ולא פרצופך. לבן אדם שנברא בצלם אדוני, אין פרצוף,
כמו למשל לקוף, אלא פנים".
"אני בהחלט מסכים עם גבירתי".
"פשוט 'חנה', ולא גברת, אל נא תשכח, שאמי כובסת פשוטה ואני
חסרת כל".
"ראשית כל את לא חסרת כל. יש לך הכל, שעלמה נאה וחכמה צריכה
וחוץ מזה, בטרם הגעתי לכאן, גילה לי גוי אחד שיש לכם או הייתה
חנות, שבחיי אביך שגשגה ואחרי פטירתו סגרתם אותה".
"אני רואה שבמהירות כזאת גמרתם עם הכל ועכשיו מה שחסר, כרגיל
זאת נדוניה", התערבה לראשונה אמה של חנה, שעד כה עבדה במטבח
ועתה החליטה אף היא להשתתף בשיחה. "יש לי אמנם סכום קטן,
שצברתי בעבודתי, אבל אינני חושבת שבסכום זה יספקו לנו הסוכנים
את המצרכים, הנחוצים לפתיחת החנות מחדש. אני הייתי מציעה, שאת
עניין הסכום וכל דבר הקשור בכספים, השאיר למוצא שבת, אם האורח
שלנו, נתי או נתן, ירצה להישאר למוצא שבת".
"אני מוכן להישאר כאן כל ימי חיי, אם רק גברת, סליחה, חנה,
תסכים".
אם שמעתי רק רבע מהשיחה שלכם, הבינותי שחנה תסכים, אך קודם כל
מסכימה אני עם חנה שלפי שעה מדברים על החתול בשק, אדם הירא
לגלות את פניו".
"אם את מתכוונת לפני, הסברתי לחנה, שאינני מתנגד להוריד את
הסבך מפני, אלא פשוט אין לי מספיק כסף, כדי לשלם לספר, אם יש
כזה בעיירה שלכם, כדי להסתפר וגם להתגלח".
"בהחלט  יש", קראה אמה של חנה, ולמזלך לא תצטרך להתרוצץ הרבה,
כדי להגיע אליו ואף לא תצטרך לשלם אף פרוטה בעד התספורת
והגילוח".  
"פשוט תבקש מחנה שלי, שתמיד ספרה ואף גילחה את בעלי, כשידיו
רעדו לאחוז בתער ונוסף על כך, משמשת חנה ספרית של כל השכנות
ואף זרות, ששמע של חנה הגיע אליהן".
"אבל אני לא אישה והתספורת שלהן לא מתאימה לי", היססתי.
"תסכים ותראה. מה תפסיד" את הסבך הזה, ששום מסרק לא יחדור
אליו".
"אם אדוני מסכים, הואל נא אדוני לשבת בכיסא זה ולהתמסר לידי"
נשמע קול רך, אך כאילו מצווה של חנה.
"אני ממהר לשבת" הודעתי. אחרי הכל, מה יכולתי להפסיד? היא כרכה
סביב לצווארי, כמו נהוג אצל כל הספרים, סדין לבן, שכיסה גם את
מכנסיי, פן יתלכלכו מהשערות שתיפולנה. כמו במטה קוסם הופיע
בידה זוג מספריים ובטרם הבינותי מה אני עושה בכיסא הזה עטוף
בסדין, נשמע שקשוק מוכר של מספריים חדות שגזמו במהירות את
צמחי הפרע, שהתפשטו על פני כל מקום, שפעם נראו פנים והצוואר.
תוך שהספרית לא הפסיקה אף לרגע לגזום ולגזום, שאלה אותי כנהוג
אצל כל הספרים:
"איזו תספורת מבקש אדוני. כפרית, כמו כל הגויים, או עירונית,
מודרנית? אני יודעת לעצב את כל התספורות."
"אולי רצוי תספורת, כמו של כל הגויים, כדי לא להתבלט ביותר,
אבל אני מעדיף שתעשי לי תספורת, שתמצא חן בעיניך, כלומר לפי
ראות עיניך ולא איכפת לי, מה יחשבו כל הגויים."
"בסדר. אשתדל להעניק לך צורה, שמוצאת חן בעיני."
"תודה" מילמלתי, מבלי  שיהיה לי מושג, מה אראה, בסוף הניתוח,
במראה. המספריים הונחו לצד, כשאמה של חנה מטאטאת לתוך דלי את
מה שנשאר בסבך, כשלפתע הרגשתי על כל פני רטיבות וטיפה לבנה
חדרה לאפי. הוצאתי אותה במהירות. טיפת סבון גילוח.
חנה פרצה בצחוק עליז: "גם זה שייך למקצוע של ספר, לסתום את האף
של הלקוח בסבון ועכשיו, אדוני, בקשה לי אליך, אף אם אני אפנה
אליך, אל תזיז את ראשך ותחזיק אותו בשקט מוחלט". מתוך  תיק עור
נשלף תער. חנה העבירה אותו פעמיים על  חגורה המתוחה על הכיסא,
בדקה  אם התער חד, כמו שוחט בודק אותו, בטרם יעביר אותו על
צוואר התרנגולת וכבר טייל התער החד על פני.
"לא לזוז!" ציווה עלי הספר, כמו כל הספרים וכבר הסיר התער את
הסבון, שעל צווארי. מלמטה למעלה ומלמעלה למטה. נגמר התהליך.
הספר ניגב את פני במטלית צחורה ולפתע חשתי, אין זאת כי חלמתי,
יד רכה ועדינה עוברת על פני, כדי להיווכח, האם הגילוח היה
מושלם. לא זאת לא עשה אף פעם הספר החרוץ ביותר. ידה העדינה
בפירוש, זה לא היה חלום, ליטפה את פני.
תוך ליטוף פני, כאילו תוך בדיקת העבודה, נשמע קולה, כשל כל
ספרים:
"האם לרענן את פני אדוני בתרסיס מריח? אני לא זוכרת את השם,
שאבי קרא לו. זה כנראה בשפה האנגלית. תמיד השתמשתי בו על פני
אבי, אחרי שגילחתי אותו."
"תודה. גבירתי היודעת הכל. הרי הסכמנו שלא נשתמש בשום מסכות
ודברים המנוגדים לטבע. נשאיר את פרצופי, כפי שהוא באמת."
"פרצוף?  אימא, עזבי כבר המטאטא ומבלי להרכיב משקפיים תואילי
להתבונן מקרוב, מה הם פני נתי. הראית פעם בחייך גבר כזה, מלבד
אבינו. ועכשיו, מאמה, לאחר שאת מיודדת עם כל העוסקים בענייני
מים, תכיני בגדים נקיים, לבנים, מכנסיים של אבא, יכול להיות
שיהיו קצת צפופים, אך מה לא עושים, כדי להיות בן אדם חדש,
המתחיל הכל מחדש ותיגשי אתו למרחץ. בטוחני שאם תגידי לבעלן,
מיהו נתי ושאני שלחתי אותו, ירשה להיכנס בלי לשלם דמי כניסה".
"אשתדל, חנה, רק שתהיה מאושרת. בוא, אדוני, שם לא יאיימו על
חייך בתער חד ואחרי שתוריד במים חמים את כל שנדבק אליך במשך
זמן רב, לא ידע אף בן אדם, שתיגש אליו, שאתה מבקש ממנו נדבה.
בסך הכל יחשוב, שזאת היא בדיחה מצד גבר אלמוני".
כבר כעבור שעה או אפילו יותר נשמעו דפיקות חסרות בסבלנות בדלת
וקריאת ספוגה שמחה:
"חנה, בתי, האם עדיין לא פתחת את הדלת, כדי להיווכח, איזה אורח
נחמד הבאתי לך?"
וכשנכנסתי, פסקתי באופן טבעי להיות קבצן , המבקש נדבות, אורח
עד תום שבת, אלא פשוט בן בית, תוך החלטה להישאר בו כל חיי
ולתרום בכל מועדי לשיפור חייהם של שלושתנו. חנה, אמה ושלי.
במוצאי שבת, מיד אחרי ההבדלה ביקשתי מאמה של חנה, שתספר לי, מה
עניין החנות ומדוע נסגרה.
"אספר לך הכל. זה לא עניין של סיפור סתם. עלי להראות לך את כל
ספרי חשבונות, שבעלי ניהל יום יום וממנו למדתי אף אני ניהול
חשבונות ואז תראה במו עיניך, מה ובעצם מי גרם לחיסול העסק
המכניס וסגירת החנות. ואחרי שתדע את כל הפרטים, אולי יעלה
בראשך איזה פתרון, איך לתקן מה שאפשר לתקן ולפתוח מחדש את
החנות. אני מודה, שלא רק אני אישה חלשה, אבל גם מוישה שלי בשנה
האחרונה לא היה מסוגל להתנגד לרשעים, שניצלו את מצבו הבריאותי
וגרמו להפסדים בלתי פוסקים. ייתכן, שאתה גבר בריא, ברוך השם
ובוודאי רגיל להתנגד לכל ברנש, הרוצה לפגוע בך, תוכל לתקן
משהו, כלומר להחזיר את הגלגל, שנזרק הצידה על ידי רשעים כפי
שאמרתי, אבל הדבר שהתמשך יותר משנה יכול לחכות עד יום ראשון.
וכך  נשמור על הפסוק:" המבדיל בין קודש וחול" וכך נקיים את
הממרה: "כל המקיים את התורה בעוני, סופו לקיימה בעושר."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תגידו, אתם שמים
לב לכך שכל
הסלוגנים פה, הם
או על החבר של
שלי, או על
החברה המוצצת
שלו.

מה זו הפרוטקציה
הזו?


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/12/04 12:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריה חורשי

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה