ואז אני אומרת לעצמי
תתרחקי, ככה בלשון עילגת,
קחי את מה שהחיים מציעים לך
אל תביטי לאחור, שמה עוד מלח בסלט
קחי ותברחי, קצת שמן זית
למה לחכות? לימון... או חומץ?

ואז אני אומרת לעצמי
אל תחכי, לכי
לך מארצך, ממולדתך, מהאיש אשר אהבת
לכי, התנבאי בשער
תני לזעם שלך לזרום
אל תטעי שוב, אל תשכחי בצל
ואל תבכי, לעזאזל
רק אל תבכי, לא עכשיו
לא אחר כך, אף פעם לא
אף פעם לא בשביל לו.
ואם תבכי - אז מה?
לימון או חומץ?

ואז אני אומרת לעצמי
ממילא לא יצא ממך כלום,
אבא אמר את זה, אמא גם.
זה שלצידך וההוא שהלך ממך, אמרו.
אל תתחבאי, אין מקום טוב יותר
מאשר במרכז הכביש,
את שקופה, בך לא ישגיחו
את ההמצאה של עצמך -
לערבב, לערבב.

ואז אני אומרת לעצמי
למי את כותבת את כל זה?
לימון... מוסיף המון.
מי בכלל המציא את החומץ?
והעצמי תפוס - מענה קולי:
הגעת למספר חסוי
השאר הודעה, נחזור אליך.
עוד הבטחה,
עוד ערבוב קטן נותנים לך החיים
וזהו.

ואז אני אומרת לעצמי