אם תשאלו אותי, איך אני היסטוריון של העם היהודי בארץ ישראל
(עובדות, תאריכים) התחלתי להתעניין באגדות ובמעשיות עם - אענה
לכם בקיצור. גרם לכך סבי קלמן רובינשטיין מעיר סטאניסלאבוב.
אינני יודע מי המציא את הדעה הנפוצה, שאנשים שמתעניינים באגדות
וסיפורי עם, הם אנשים שאין להם מה לעשות ,לאחר שלא הצליחו
בחיים או שסיימו את תפקידם עקב הגבלות הגיל ובאין עיסוק אחר או
אף תחביב, פונים אל עולם האגדות, שבהן כל דבר אפשרי ולפי רצון
המספר ילד טיפש יכול להיבחר למלך ובטלן, שבמשך כל חייו לא
הצליח, יכול להפוך למיליונר, המגלגל מיליוני דולרים ושולט
בעשרה מפעלים. סבי שהיה בעל בית מסחר לסיגריות, סיגרים וטבק,
סוחר חרוץ וממולח ויחד עם זאת ידע לדלות מכל אגדה משל וגם נמשל
הוא הכחשה מובהקת ובולטת לדעה זאת.
הסיפור התחיל כשבתום הלימודים בגימנסיה קלאסית עתיקה עשיתי
בגרות, כלומר הייתי לבוגר. עתה כשהפסקתי להיות ילד, שהוריו
מכוונים אותו התחיל ויכוח סוער בין אבי, חסר עבודה, לשעבר עוזר
לעורך דין פולני, שעמד על כך (אבי ולא עורך דין הפולני) שאלמד
משפטים ואהיה עורך דין לבין אמי מורה, שהתנגדה בכל תוקף, שאהיה
אי פעם מורה, ובפרט  מורה לספרות. אם לא משפטים, שהממשלה
הרשתה ליהודים נשארו רק  פילוסופיה, סוציולוגיה וספרות
(פולנית!).לי בעצמי לא הייתה כל דעה. לו  מסר לי מישהו משרד
ואיפשר לי לכתוב ספרים, בני כמה כרכים, כגון:  "תולדות התרבות"
או "תולדות הדתות" או "תולדות הספרות העולמית", הייתי מוסר לו
את נשמתי.
הדים של הוויכוח הסוער הגיעו לחדרו של סבי, שהופרע ממנוחתו
בצוהריים והוא הזמין אותי לחדרו ובלי כל הקדמות ו"ציגלה מה"
ניגש ישר לעניין:
"ראה נא בני, שמחתי עם כולם שעשית בגרות ויש לך דיפלומה שאתה
בוגר, אלא אליה וקוץ בה, אינך יודע מה עליך לעשות ואיך להמשיך.
לו היית יהודי, בעל מסורת ולא בוגר גימנסיה, ששכנה במנזר
לשעבר, הייתי מברך את  הוריך, כפי שכל יהודים מברכים נער בר
מצווה או  תינוק רך, שנימול: "תזכו להכניסו לתורה, לחופה
ולמעשים טובים". רואה אתה בני, אצלנו בני משפחה ותיקה, השומרת
מסורת, התייחסו ברצינות להוראה "בן שמונה עשרה לחופה", כפי
שכתוב  במסכת אבות. וכך אני לא הצטרכתי לכרכר סביב לסבתא,
להתחרות בחבורה של צעירים ריקים ואפילו לא להדהים את הדודות
החסודות בידיעת אפלטון ("אהבה אפלטונית") או פילוסופיה של
שופנהאואר. לא. אצלנו לא  צריך היה  איש צעיר כמוך לשבור לעצמו
את ראשו, מה לעשות. בגילך נהוג היה, שאיש כמוך היה ניגש לאחד
הדודים, מגלה לו את התלבטויותיו והדוד שהיה חכם ובעל ניסיון,
היה מתחיל מיד לרחרח, היכן נמצאת עלמה  יפה, חכמה (בלי לדעת את
אפלטון ושופנהאואר),ומה גודל הנדוניה, שהוריה הצליחו לחסוך
לבוא היום המאושר. כך גם עשיתי אני, מבלי שאבזבז יום אחד, כדי
להזמין אותה לראינוע (ברור שבליווי  אחת הדודות). כשרק שמע
אביה של סבתא, שהדוד מדבר על צאצא ממשפחת רובינשטיין, בוגר
ישיבה, הציע לו בתור נדוניה את החנות לסיגריות וטבק, שניהל
בהצלחה במשך שנים ועתה החליט להתמסר לטיפול בנכדיו החמודים. כך
בלי רומנטיקה וכאב ראש מה יהיה עתידי, הפכתי  יום אחד לבעל
מאושר של סבתא שלך ובעל חנות ידועה בעיר לסיגריות וטבק. ועוד
דבר אחד, ההורים אחוזים דאגה, אם יצליחו להמשיך ולתמוך בך
בשנות הלימודים באוניברסיטה יכלו לנשום ברווחה, שבבוא היום
ימצא איש, כלומר בנם, שיהיה מסוגל לתמוך בהם, כפי שהם תמכו בך
ושאתה תהיה אסיר תודה להם, אם יתמסרו לטיפול בצאצאיך הקטנים.
אי לכך אין לי כל עניין להשפיע עליך, פן יום אחד, שיהיה לך
נמאס לשבת בחנות ותתגעגע אחרי אפלטון  ושופנהאואר  תזרוק לי:
"אתה שטפת לי את המוח והשפעת עלי, שאבחר בדרך זאת ועתה אני
מצטער על הצעד, שבגללך נקטתי". לכן במקום לשכנע אותך, אספר לך
מעשייה, מעשיית-עם, שאני בגילך שמעתי מסבא שלי ובטוחני שבכל
עדות ישראל, בכל מקום שיהודים חיים, סבא מספר אותה לנכד שלו.
מעשייה על אליהו הנביא, זכור לטובה ועל שלוש המתנות, שהעניק
לחסרי כל ושקיוו שמתנות אלה ישנו את אורח חייהם ואת עצמם. וזאת
היא המעשייה שסבי
סיפר לי:
מעשה באליהו הנביא, שבהיותו ב"אולם הנביאים" בגן עדן שמע לפתע
קולות מתוך עמק הבכא, המזכירים בלי הרף את שמו. ברור היה
לאליהו הנביא, שהם זקוקים לעזרתו, כפי שלהבדיל אדם שבצרה, אף
לא דתי, קורא את אלוהים שבשמים לעזרתו. מיד  צנח ארצה
וכשהקולות שהזכירו את שמו מכוונים אותו מצא את עצמו בתוך יער
עבות. כאן בצל העצים הענקיים שכבו שלושה בני אדם, שמראם
החיצוני לא השאיר כל ספק, שכל השלושה היו קבצנים  נודדים מכפר
לכפר, מעיר לעיר ומארץ לארץ, תוך זלזול בגבולות, בגדרות
ובשערים שאזרחים תמימים הציבו. הם לא טרחו עצמם להסתרק,
להסתפר, תוך ידיעה ברורה, שפרצוף מגודל שערות המגלה רק את
העיניים הפקחיות ובשעת צורך מאיימות השפיע על  האזרחים
השלווים  להכניס לידיהם הפשוטות, מבלי להגיד מילה, כמה מטבעות
,אגורות, פרוטוות, גרושים, לירטות),כדי מה שיותר מהר להתפטר
מהם. הידיים שפשטו היו נקיות להפליא והוכיחו, שבעליהם בחלו
בעבודה שחורה, בכל עבודה והם העדיפו  לנהל את אורח חייהם, בלי
להיות תלויים בממונה עליהם או  לכופף את גבם, תוך הנפת כלי
עבודה כלשהו.
אי לכך תוך נדודים בלתי פוסקים רכשו כל דבר, הנחוץ למקצועם, אם
אפשר  לקבצן לקרוא "בעל מקצוע". הם שלטו בכל השפות במספר
המילים הנחוץ להם ואפילה בטורקיה, שאיש  לא היה מסוגל להבין את
שפת התוגרמה, ידעו לרגש את העוברים ושבים, או בעלי בתים בקריאה
בכיינית: "אק מק", שפירושו בשפה המשונה "לחם". אצל הצוענים שלא
בחלו להשתמש בעגלות שלהם תוך חצית מרחקים רכשו את אמנות
ה'פיתומים', כלומר המדברים מתוך הבטן או אפילו  מבית השחי
ובהיותם ביריד, היו משגעים ומדהימים המונים, ובהזדמנות זאת
מקלים על הארנקים שלהם. אך הדבר החביב עליהם היה לעורר קטטות.
כאן הצטיינו השלושה, שלא במקרה קראו להם "האחים הסיאמיים",
כשהם נשענים על קיר, כדי שאיש לא יתקיף אותם מאחור, כמו חומה
בצורה והיו מפלים מכות לכל המתקרב אליהם באגרופים המוצקים
שלהם, ברגליים המהירות ובועטות ובפרט במקלות הליכה, הממוסמרים,
שמהם לא נפרדו אף השינה, אלא הניחו אותם צמוד צמוד לגופם, תמיד
בכל רגע  יעילים לשימוש.
עתה , כשנמצאו בתוך יער עבות, באין סיכוי שתעבור בו עגלה,
שיכלו לעלות עליה או סוחר טיפש, שיסתכן להיכנס לתוככי  היער,
כשהסחורה או כסף, שקיבל בעדה אתו, ניצלו את המקום ופשוט החליטו
לנוח , באין פחד, שמישהו בשעת שינה יתנפל עליהם וירוקן את
כיסיהם הריקים.
וכך כשהם שוכבים על האדמה וראשיהם נשענים על גזעי העצים  או
פשוט נחים על האגרופים  ובאין השינה משתלטת עליהם פתח אחד
מהם:
"מה אגיד לכם אחים.."
"איזה אחים  אנו לך?" נהם האחד מהם.
"אחים לעוני, מתים בשביל כל אלה שעכשיו שוכבים על ספות רכות
וישנים במיטות מכוסים בסמיכות פוך. כן, מתים כפי כתוב בנדרים
ס"ד "עני חשוב כמת"  והצרה  עם העוני היא, ש"בתר עניא- אזלא
עניותא."
"מה זה, אתה מדבר טורקית או שפה ארורה אחרת, שאנו לא מכירים!"
התרגזו השניים.
"לא טורקית ולא אבטיחית, אלא פשוט ארמית. מה לעשות שככה כתוב
ב"בבא קמא" ובעברית שלכם קובעת המסכת:"עניות גוררת עניות, או
אחרי  העני  הולכת העניות, כלומר אין מזל לעני."
זה אנו מבינים: "אין מזל  לעני", אבל היכן למדת את כל הפסוקים
האלה בעברית ובטור.. כלומר בארמית. יכולת להציג את עצמך כרבי
מעיירה מרוחקת."
"שכחתם, כשהופעתי  בעיר הגרמנית, לא זוכר את שמה, כשליח מארץ
הקודש, האוסף כספים בשביל ישיבה, שאין לאף גרוש לאכול ואלה
מתפללים בלי הרף לנס, שיציל אותם ושלחו אותי ונוסף לכך באיזו
לשון תיארתי להם את רעידת האדמה בעיר הקודש בצפת?"
"נכון, לבשת שמלה מזרחית ומטפחת צבעונית על ראשך ועלינו אסרת
לדבר, כי אנחנו חוזרים בתשובה ונדרנו נדר, שעד שלא תשיג מספיק
כסף לישיבה שלהם, ישתקו כמו דג."
"נכון. לא סיפרתי לכם, שבהיותי צעיר, זמן רב שהתחברתי אליכם
למדתי בישיבה והייתי בחור מצטיין, בולע כל מלה ולומד פרקים
שלמים בעל פה, עד שביום אחד הרבי, שרצה להציג אותי בפני
התלמידים כעילוי אמר לי: "לידיעתכם בחורים, הריני מנבא, שבבוא
היום כשמוליק יגדל וזקנו הארוך יהיה לבן, כמו שלי, לא יקראו לו
פשוט ר' שמוליק, אלא  "המורא"ש", כלומר "מורנו ורבנו אדמור
שמואל!" כששמעתי זאת, שעלי לבלות את כל שנות חיי בתוך קירות
הישיבה ספוגה יומם ולילה ריח הנרות, מבלי להיפרד מהורי, עזבתי
את הישיבה, לקחתי אתי מקל עבה שמצאת ויצאתי לדרך המוליכה לעתיד
מלא הפתקות"
" ומה  בעצם השגת?"
"עוני, פשוטו כמשמעו. עוני, שהוא אופייני לאלפי ואולי מיליוני
בני אדם, ובפרט לנו היהודים, שצריכים בלי הרף לשלם לכל שליט
שוחד, רק תמורת אפשרות לנשום אוויר של ארצו, מבלי שהוא מאפשר
לי לחיות כרצוני.
"אז מה נותר לך?"
"נותר לי להתפלל לנס ולקוות כל יום  שהוא יתגשם. לו למשל אליהו
הנביא, הזכור לטובה, היה מואיל בטובו להופיע לפני, אף בחלומי
ונותן לי דחיפה לדרך הנכונה, ומראה לי איך אוכל להתעשר, הריני
מבטיח לכם, שבהיותי עשיר, כמו רוטשילד למשל, שליש מילדי ישראל
לא היו רעבים ותלמידים רבים לא היו הולכים לבית הספר, מבלי
שאכלו ארוחת בוקר."
"וכל זה תעשה לבדך, אם תהיה עשיר?"
"ואיך רוטשילד אימץ עשרות מושבות והקים חדשות, רק הוא בכספו
ומונטיפיורי שבגיל 100 עדיין דאג לפיתוח ירושלים?"
"ותשכח לגמרי את העבר, שפעם   כולם רעדו מפניך וקראו לך "מקלן"
,כלומר המכה במקלו הממוסמר כל מי שהתנגד לו?"
"אשכח, אם רק אליהו הנביא, העושה נסים, יעשה לי נס זה, שאהיה
עשיר.",קרא בהתלהבות הקבצן, הנקרא "מקלון"
"ואני אומר לכם" העיר השני, שאין זאת מציאה להיות עשיר. אחד
מבני עירי שבהזדמנות הראשונה  הצליח להסתנן לאמריקה, שכפי
שידוע כל המרצפות בערים שלה מרופדות בדולרים ושחזר הביתה בחוסר
הכל, גילה לי את הסוד של העשירים בארץ העושר.  כבר כעבור זמן
מה פתח  חנות ואחר כך שנייה, שמסר לבן דודו. שניהם צריכים היו
לקום כל  יום בחמש בבוקר, זמן שאנו מטפחים לצד השני, כדי להגיע
למקום העבודה והיו חוזרים בעשר בלילה. אם זה אושר, אני מוותר
למי שהוא משוגע. ובכלל, אמר לי בן עירי  באמריקה החיים מחולקים
לשתי תקופות. תקופה אחת, שבה רוב האמריקנים  צוברים דולרים
בערמות ותקופה שנייה, שהם מוסרים את כל הכסף שחסכו לרופאים,
שיכניסו אותם לבתי חולים יקרים, בהם המומחים יסירו את השומן,
שכיסה כל חלק בגוף ויחזירו להם את הבריאות, שנעלמה מתוך הגוף
השמן."
"אז אם לא עושר, מה היית מבקש, לו ניתן לך, למשל לו פגשת אי
פעם או בחלומך את אליהו הנביא?"
"אני? לא תאמינו לי. כסף אינו  מעניק אושר, כפי שהסברתי לכם.
לו ניתן לי למשל מבלי ללמוד זמן רב, לדעת את כל חוכמות העולם,
את ספרי הקודש, שלומדים עד שצומח זקן לבן, נניח בשבוע אחד ואז
היו באים אלי יהודים שונים ושואלים:"מה לעשות, ג'וק נפל לתוך
המרק, הוצאתי אותו, אבל השאלה היא, אם המרק כשר עדיין לאכילה?
הייתי אומר לאישתי, שתבשל  לנו מרק אחר, אבל כבודו, ידינו לא
משגת זאת ובקושי אנו אוכלים למען השבת מרק, אבל אם הוא לא
כשר.."נו, האם אתם הייתם אוסרים? בני אדם שרק לכבוד שבת
מסוגלים לבשל מרק..האם יש איזושהי דירה, שאין בה ג'וקים. ועוד
שאלות מסוג זה. ואחרי שהיו שומעים אחרים, מה נבונה הייתה
תשובתי, היו מציפים את דירתי ושואלים ושואלים את "כבוד הרב",
עד שאני נאלץ להעמיד על  יד חדרי שמש, שיקבע תור ודרך אגב,
שיגבה דמי עצה (רק אם יש לבן אדם), על מנת שגם אני אוכל
להתכלכל בכבוד."
"וזאת כל משאלתך  מאליהו הנביא, אם תפגוש אותו?"
"כל משאלתי."
"אם כך וממילא אין אנו יכולים להירדם בגלל הרטיבות והקור,
שלפתע חדר לגופנו, לא נשאר לנו מאומה, אלא לשאול אותך, מה היית
מבקש מאליהו הנביא, לו התגלה לפניך?" פנו השניים לקבצן השלישי,
שעקב אגרופיו המוצקים נקרא בפי החבורה 'אגרופן' ובפי בעלי
פונדקים בגרמניה "הר פאוסט", כלומר "אדון אגרוף".
"אני לידיעתכם, שברוך השם עד כה מתקיים הודות לידידי האגרוף,
אין לי צורך לא בעושר ולא בחוכמה. מה עושר או החוכמה יעזרו לי.
עושר שמשיגים במהירות נעלם במהירות והחוכמה, מה תעזור לי
החוכמה, אם שלושה שודדים עם סכינים ואחד עם הרובה יתנפלו אלי
והרי ידוע לכם, שדבר כזה קרה לי, וזאת לא אגדה לילדים, אתם
בעצמכם נוכחתם ומי ניצח אותם. ידידי אגרוף. אך כמה שנים ישרת
אותי האגרוף?
מי יטפל בי אם  חלילה אחלה או סתם אזדקן. חשבתי רבות על זה
ונוכחתי שחכמינו זכרם לברכה צדקו, כשקבעו "מצא אישה, מצא טוב"
ו"אשת חיל עטרת בעלה".
"וכתוב גם "אשת חיל מי ימצא", אבל יש לך מושג מה טבעה של "אשת
חיל"? אישה חזקה, הצועקת בלי הרף ונותנת לך כל רגע הוראות:
"עצלן שכמוך, תעשה זה ותעשה זאת."
"לא נכון, אתה טועה ידידי. אני שאלתי פעם רבי, שהסביר לי מבלי
ששילמתי לו פרוטה, מה פירוש "אשת חיל"? "אשת חיל", בני קמה
מוקדם מאוד בבוקר, מדליקה את התנור ומכינה תה או קפה בשביל
בעלה וארוחת בוקר בשביל ילדיה. אחרי שנפרדה מבעלה שיצא לעבודה,
מעירה את ילדיה בנשיקה של היא מעניקה לכל אחד, עוזרת להם
להתלבש, מגישה להם ארוחת בוקר ושולחת אותם מי לחדר ומי לישיבה
או בית ספר, לפי רצון שניהם. אחר כך ניגשת לעבודה. היא מתקנת
את כל מה שיש לתקן, תופרת זוג מכנסיים חדש בשביל הבן, שמכנסיו
קצרים, אך לפני זה מטאטאת את כל החדרים ועושה  'ספונג'ה' על
הרצפות או הרצפה, כה וכה היא מניחה על התנור את הסיר  עם ארוחת
צוהריים  או ערב בשביל בעלה. וכאשר חוזר בעלה, מקבלת אותו
בחיוך על פניה  ומגישה לו קערת נחושת מבריקה עם מים כדי שירענן
קצת את פניו וייטול את ידיו ומזיזה את הכיסא, שישב לארוחה.
ובבוא הלילה היא מכינה את המיטה הזוגית ו.."
"ומה?"
"וזאת לא נוגע לכם. זה רק ביני ובינה. ועוד דבר יש נשים בימינו
אנו שהולכות לעבוד לבתי חרושת או בתי מלאכה לתפירה. אני אתנגד
בכל תוקף, שאשתי תעבוד בחוץ. אני אעבוד בכל כוחותיי, כדי לפרנס
אותה ואת  ילדי  ואם יש לה משפחה הזקוקה לעזרה, בחפץ לב אעזור
לה. כל זה, אם אמצא אישה, שאף היא תהיה מוכנה לתרום למשפחה."
כל זאת שמע אליהו הנביא, שעמד  על ידם, אך נסתר בסבך שיחים
וענפי עצים. לא היה כל ספק, שדבריהם של  הקבצנים נאמרו  ברוחו
של הקדוש ברוך הוא, הרואה הכל והרוצה להחזיר אותם לדרך הנכונה.
בו במקום החליט לעזור להם. רואה ולא נראה הלך בעקבותיהם
וכשנזדמנה הזדמנות והם לא היו יחד, ניגש לראשון ואמר לו:
"שמעתי במקרה את דבריו ונוכחתי, שאתה אדם הגון. יש אתי קופסה
עתיקה עם המטבע אף הוא עתיק ולאחר, שעלי לרגל עסקי לצאת לדרך
ארוכה וחושש אני, שבעלי זרוע עלולים לשדוד את הקופסה, אודה לך
מאוד, אם תשמור על הקופסה היטב. תחזיק אותה קרוב אליך מתחת
לכרית ותבדוק כל יום, אם המטבע אתך.
תהיה בטוח, שעוד בטרם אשוב, המטבע שתשמור עליו, ישיב לך טובה
תמורת טובה."
הסכים הראשון בשמחה וטמן בכיסו את הקופסה הישנה עם המטבע.
אחר כך ניגש אליהו הנביא לשני ואמר לו:
"במקרה שמעתי, שעז רצונך  להיות למדן גדול ואפילו להיות רב
בישראל, רק אין לך סבלנות ללמוד שנים רבות ולכן החלטתי לעזור
לך. קח את הקלף הישן, שאפשר להחזיק אותו בכיסך וכל יום תקרא רק
עמוד קטן אחד. לקלף זה יש סגולה, שכל עמוד שתקרא בשקט או בקול
רם, יחדור לתוך ראשך ושם ישכון כל חייך."
שמח  הקבצן, הודה לזר הנדיב ומיד, כמו חברו הראשון עזב את
המקום ואת החבורה, כדי לפתוח  דף חדש בחייו.
ניגש אליה הנביא אל השלישי, המבקש "אשת חיל" ופנה אליו:
"במקרה שמעתי, אדוני, את מבוקשך ואני חושב, ש אוכל לעזור לך."
"האם אתה שדכן ?"
"לא, אני איש פשוט, שמוכן לכל אדם הראוי לעזרה לעזור לו. קח את
החבילה הזאת, שאני מחזיק. יש בה שמלה צחורה, ארוכה בשביל כלתך.
מה תעשה? צא פשוט לרחוב וכשתראה עלמה, שתמצא חן בעיניך, אל
תדבר אתה, אלא פשט הלביש אותה ואחר כך תשאל אותה, האם השמלה
מוצאת חן בעיניה ואם תענה לך: "כן", תשאל אותה, האם היא רוצה
להיות אשתך? בטוחני, שתענה "הן" ואז תדע שזאת היא אשתך, אשת
חיל, שתעניק לך אושר ועושר."
הודה לו השלישי, נטל את החבילה ועזב את חבריו.
אליהו הנביא שמח בלבו, שתוך זמן כה קצר הצליח להעניק לשלושה
אנשים, אכולי עניות  ומתפרנסים ממעשי הפקר, אושר ועושר, וברוח
טובה חזר למקומו בגן עדן ולראשונה ניתן למלאך המשרת אותו
להאכיל ולהשקות את אדוניו בכל טוב. כולם היו מרוצים" בני אדם
שב"עמק הבכא", המלאך שלא עמד  ימים ארוכים מאחורי כיסאו המיותם
של אליהו הנביא ואף אליהו הנביא, שאחרי שהסיר מגופו את אדרתו,
ספוגה זעה ואבק, השתתף בשיחות של  הנביאים, כשהוא תורם
מניסיונו סיפורים מעניינים ואף מצחיקים.