[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








לוחמים עם צילום שלהם בכיס

לתחנת איסוף חיילים, לא חשוב באיזה מקום,
צעדו שני לוחמים, כדי להמשיך ללחום.
שני לוחמים, שזכו לחופשה של 24 שעות
שאחרי שהותקפו ותוך חילופי יריות
חיסלו כמעט עשר נבלות
ושני  לוחמים, חברים בפלוגה, שאחרי מותם
הוכרזו כ'גיבורים' בשם כל העם
הגרילו שחרור מהצבא ו"מנוחת עולמים"
והועברו לרשותו של אל מלא רחמים.
אך הם שנותרו בחיים והוטל עליהם ללחום
חזרו למערכה בהוראת מ"פ והלאום.

על הגב הקיטבג הכבד ועל הכתפיים  'גליל'
חבילת מטעמים מאימא ומאחות עוגה לגיל.
ונוסף על הקיטבג, גליל ותזונה
לכל אחד בכיס הפנימי  מוסתרת תמונה,
צילום של הלוחם בכובע פלדה ורובה 'גליל' בידו
צילום אחד בשביל העיתון, כשמחר כתב יכתוב עליו
איך הגיבור בלי חת נפל בקרב
וצילום לאימא עם הטלפון של הצלם,
שיכול את הצילום להגדיל ואפילו למסגר
ומתנה חינם לכל המזמין - מסמר פלדה
שיחזיק את התמונה הגדולה, שבמשך שנים תהפוך לאגדה.

תמונה של צעיר המחייך בהנאה,
שהצליח במבחן וניתן לו לאהוב,
עד שבלי כל הקדמה הפתיע אותו הסוף.
ואחרי שמארון הוסר דגל המדינה
והגופה - לא הוא - באדמה נטמנה
הונח זר ראשון על ידי נציג הצבא
וניתן להתייחד לבני המשפחה
ניגש מי שהיה לו אף פרח קטן
ותוך בושה הניח על הקבר הרענן
ומי שלא חשב על שום מתנה,
השליך על הקבר אבן קטנה.

התרגז השוכב ובאין קול צעק:
"אין לכם צורך אותי לסקל,
הצטרפו אלי או לכו לעזאזל!"
כך הצעיר את חבריו קילל,
צעיר שרק אתמול פגישה קבע,
פגישה אינטימית, מבטיחה וחמה
ובמקום פגישה - הכניסו אותו לאדמה.
זה היה לא מזמן ובשעת ההלוויה
כל אחד  הזכיר, איך הוא היה
וכמו שנהוג ירו באוויר - ונגמר השיר.

עתה צעדו בקצב וכדי לגוון את ההליכה,
פתחו השניים כנהוג  בשיחה
ועל מה אפשר עם חבר לשוחח
ועל מה עם חבר להתווכח,
אם לא על הנושא המטריד את הראש,
מה אופי המוות שאותם יפגוש,
נושא שדנו עליו זמן רב:
מוקש, מארב, צלף בשדה הקרב?
ותוך להט הוויכוח התערבו השניים  
מי מהם ייפול ראשון,
מי את מי יספיד בעיתון,
ומי את אמו ינחם באסון.
כך תוך להט דיבורים לא הרגישו בכלל,
שנכנסו לאוטובוס הלא נכון.

במגרש מרוחק, גדול ומגודר
ניצבו האוטובוסים, כמו חיילים למסדר,
כולם מוספרו והובלטו בצבע אדום
ואף אחד לא רמז לאיזה מקום.
הנה זה המסומן בנוסף בכוכב
קלט  חיילים, הששים לקרב
לא בשדה, רק בין סמטאות  
ובהן חושות, שבתוכן כרו מנהרות
שבהן יכלו לעבור רק  רזים,
שהעבירו למחבלים אין קץ פגזים
ומן ההכרח את הדירות לפוצץ,
אף אם  לתפאורה שם נמצאות
נשים זקנות וילדות תמימות
ואוטובוס זה שרק כמה לוחמים מקבל
בהגיעו למטרה נעמד הרחק משדה הקרב
ואחרי שחוסל המבוקש / המחבל
הנהג מיד עם נוסעיו שב.

כאמור הלוחמים תוך להט שיחות
נכנסו לאוטובוס למקום הפתעות,
הם פילסו לעצמם דרך לספסל  הצר,
השליכו את הקיטבגים וסגרו את המעבר
והמשיכו בנושא, שאת כולם הטריד,
איך מחייל השמן בפלוגה לא נשאר אף שריד.

      הצנחן

באחת התחנות, מי ידע היכן
עלה לאוטובוס המלא - צנחן
כומתה אדומה ועל החזה כנפיים
מסוג הציפורים היורדות מהשמים
ומתוך הכומתה של האביר
בגנדרנות הציץ תלתל בהיר.
רק שנייה הציץ עליו הנהג
מה יש לומר צנחן מובהק
והתרמיל הכבד, מלא מכל צד
ראה בוודאי לא קרב אחד.
ולאחר שאיש לא זז, את התרמיל על ידו הניח
נעמד על יד זוג הלוחמים והקשיב לשיח
וכאשר נוכח על מה כולם מדברים
ומה מטריד את כל היהודים,
התחיל לפתע אל כולם לחייך,
"זה ברור, הם מחכים  לך, יא שייך!"
רחמו היושבים על הצנחן העומד:
"הי, יא צנחן! באיזה מקום אתה יורד?"
ויען הצנחן בנימה מוזרה:
"אני לא יורד בשום תחנה,
אני לא יורד, אני רק עולה
ועוד מעט יבוא לכאן מלאך
ואותי ישר לגן עדן ייקח!"
ומיד פה אחד הסכימו כולם:
"ואללה משוגע על כל הראש בן אדם!,

ובינתיים הצנחן ניגש אל התרמיל,
תרמיל משומש, קשור בחוטים,
אין זאת, כי הוא רצה לשבת עליו
ולשם זאת רצה ליישר את הגב
ובטרם ישב לחץ על בליטה
ושמע היה זה כפתור מוסתר
ומיד בא קץ לעולם הנהדר.
כולם שמעו פתע רעם איום
ולפתע השתנה כל המקום
כי מיד נעקרו כל הקירות,
דלתות, חלונות
ודרכם עפו רגליים, זרועות
ואף גופות
ושני הלוחמים החלו לעוף
ובין רגע הפכו לגוף שרוף,
אך בטרם עלו לשמיים או לשום-כלום
לחשו מה שהיו פעם שפתיים:
"הנבל השחית לנו את הצילום!"

ועוד ויכוח

בין שתי אמהות הכואבות,
שנטרפה דעתן.

מה יותר מסוכן
ומה יותר כאב?
כדור שפגע בראשו של חייל
בשעת  הקרב,
בטרם הספיק אף כדור אחד
לירות בכיוון האויב ,
כדור מהיר אחד מרבים,
שנורה אל ידי האויב,
ששכב במארב?

או חמש, שש דקירות בסכין
בגב, בחזה,
בעורקי הצוואר
של מטייל בטבע -
הכל במפתיע
על ידי רועה ערבי
אחד מני רבים,
שבירך את הקורבן
ואפילו
'מרחבה' ו'סלאם' לו אמר
ואחרי ששדד, מה ששדד
גלגל בנעל את הגופה במורד
ואחרי שסיגריה לעשן גמר,
בשלווה לצאנו שרעה - חזר.

אך הקורבן לא היה במדים
והאמין בדו-קיום
והיה תמים.

ומה לגבי בחור שהיה במדים,
שישב בפינת המוצב,
קרא עיתון ואכל ארוחה,
כשלפתע טיל דרך הקיר חדר
והפך את האוכל ל"זכרונו לברכה",
מהיר ויעיל,
כדרך כל טיל.

הוא לא ראה את האויב,
הוא לא ראה אף איש,
הוא בכלל דבר לא הרגיש,
הוא לא הופתע בכלל,
נפגע והיה לז"ל!


פלוגת ז"לים

תוך צפייה למכונית, כדי להרוג את הזמן
פתחו כרגיל בוויכוח סמלים גילי ודן
על הנושא כה נפוץ ומקובל
על כל חייל,
כלומר אם הוא חייל של ממש-לוחם
מסוג דובדבן ואפילו גולני
ולא ג'ובניק המשוויץ אצל המין הרך
במדיו ובסרטים -נהג או טבח.
הנושא הוא: מות!
מהו המוות הרצוי והמבוקש
והקל
מעשרה סוגי מיתות
נושא, שהוא טאבו ואסור על הבנות,
אך מטריד ומעניין
כל לוחם,
בשעה שהוא ער לחלוטין
או נדמה שישן.

כשפעם תשמע את המלה
חברה / אהובה שלך
תלטף את ראשך המקריח
ותלחש לאוזנך:
"אם אני שווה לך חצי כפית
תשבע ותבטיח,
שתשכח לנצח את המלה הגועלית
ובטרם אף ניסית להישבע
מופיע שלד, שנשאו עבדים ברומא
בשעת הסעודה או משתה פשוט
ומכריז דרך שיניו הרקובות:
"תזכור ש(מחר) תמות!"

וכשנגמר הנושא, שכל אחד בו דש
הוציא סמל גילי סיפור חדש:
"אומרים שבפלוגה ב', שהגיעה לשיא
בקרבות דמים
ושלחה 'בוכטה' של ז"לים לאל מלא רחמים
התארגן גרעין והפך להסדר,
שקוראים 'ז"ל' לכל חבר
ובמקום לחכות עד שהצלף
ייקח את חייו
הקדים אותו לוחם וקרא לעצמו 'ז"ל'
ובבוקר ז"ל את ז"ל ישאל
כמה תולעים בלילה אכל
ואיך שכב? האם מצא מזרון,
שעליו יכול היה לישון?
נאנח הז"ל: "אין מה לעשות,
כנראה שהקברנים משכיבים את הבנות
במקום אחר, רק להם ידוע,
בכלל המצב בלגן ופרוע".

וכשנודע למ"פ על המהפך
בפלוגתו,
מיד את המארגנים ל'קלבוש' שלח,
כדי ששם יתרפאו משיגעון הז"לים,
ובפרט כשמדובר בסמלים.
בשמחה קיבלו את העונש והודיעו לכולם,
שהם במקום בטוח ואיש מהם לא נלחם,
ומיד ביקרו אותם אמהות וחברות,
שהציפו אותם במטעמים, עיתונים וחוברות
ואחת הביאה לחבר'ה המון קלטות,
כדי שייהנו ממנגינות החדשות.
השמועה התפשטה ולפני המשרד
הופיעו חמישה לוחמים מיד
והם הצהירו: "אנחנו כנ"ל,
מצהירים בגלוי, שאנחנו ז"ל!"
נבהל המ"פ, הדבר לא קל!
ובסוף החליט ואת החמישה שנדבקו
בשיגעון הז"ל
שלח ל'קלבוש' לזמן בלתי מוגבל,
עד שיתפקחו וחיים יהיו.
וכשעל ההחלטה נודע למג"ד,
פרץ בצחוק, עד שכרסו רעד:
"האם חשבת רק רגע מ"פ,
שזאת אחריות, שאתה בה נושא,
כי אם ל'קלבוש' את כולם תשלח,
תצטרך לקרב לצאת לבד
ואז תצטרף לחייליך הז"ל?"
כך בהגיון המג"ד שאל
ועוד הוסיף: "יש לרעיון יתרון,
כי הם בני אלמוות מתוך ההמון,
כי להרוג אותם יוכל,
כשאלה ממילא כולם כבר ז"ל?"

"לא חשבתי על כך המ"פ אמר,
"מיד אפנה לשב"ס וכל ז"ל ישוחרר!"

"הסיפור יפה" שיבח אותו דן
"ואין כמו ספור, כדי להרוג את הזמן,
כי הנה הגיעה סוף סוף המכונית,
שבה נצטופף, כמו חיות בכלוב
אבל מה שם כתוב, גילי תביט!"
על הקיר הארוך של האוטובוס
מישהו  צייר בצבע ריסוס
גולגולת מתים ושתי עצמות,
שכלב רעב כירסם, עד שהיו לבנות
וכתובת באותיות קידוש לבנה
(הנהג נשבע, שהיא לא הייתה בתחנה):
"חייל!
אם ברצונך במוות מהיר וקל -
הצטרף לז"ל!
פרטים  נוספים אצל הסמל,
"ממנטו מורי!"




ישראל         2004







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פרה א': מווו
פרה ב':
קוקוריקו
פרה א': ???
פרה ב': אני
לומדת שפה זרה


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/12/04 19:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריה חורשי

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה