"מה זה העשן הזה שיוצא מן העצים ביער?" , שאלתי.
"אה, אני חושב  שזה שוב הגמד הזה, נו, זה עם הכובע המחודד
והחולצה המכופתרת".
"מי?"
"הגמד, נו.." הוא ענה.
"טוב עזוב, אני לא יודעת על מי אתה מדבר..."
"יודעת מה, בואי, ניסע לשם, ותוכלי סוף סוף לפגוש את הגמד,
טוב?"
"טוב, גם ככה אין לי משהו אחר לעשות" שמתי נעליים, התארגנתי
ויצאנו שנינו החוצה.
נכנסנו למכונית שלו, הייתה לו מכונית די מחורבנת, חיפושית
מגעילה כזאת, התחלנו לנסוע לעבר היער, בדרך עלינו על מסמר או
על איזה משו קוצני אחר והיה פנצ'ר בגלגל הקדמי, הוא יצא מהאוטו
כדי לבדוק מה קורה.
אני בינתיים ישבתי באוטו ועישנתי סיגריה, העשן מילא את כל חלל
האוטו, הרגשתי כמו באיזה מעגל מסוממים.
הוא נכנס לאוטו אחרי שתיקן את הפנצ'ר, בלי להגיד מילה הוא
התניע את האוטו והמשכנו לנסוע. אחרי נסיעה שקטה של איזה עשר
דקות הגענו לאיזה מקום שאף-פעם לא ראיתי, הוא אמר שפה הוא תמיד
עוצר לאכול כשהוא חוזר מהעבודה, ירדנו מהמכונית ונכנסנו לבניין
שעליו הייתה M גדולה וצהובה. המוכרים החייכנים מאחורי הדלפק
שאלו מה נרצה להזמין, ביקשתי מקצ'יקן או משו כזה כי זה מה שהוא
הציע לי.
התיישבנו באחד מהשולחנות שעליו הייתה ה-M הזאת שהייתה על
הבניין, חשבתי שאנחנו באיזה כת סודית של המבורגרים. אחרי איזה
10 דקות הגישו לנו את ה"אוכל", הוא הוגש בתוך קופסאות קרטון
קטנות והוא היה מאוד שמנוני והאמת די מגעיל.
אחרי שסיימנו לאכול את ה"אוכל" הזה נכנסנו למכונית והמשכנו
לנסוע לכיוון היער, כשהיינו בערך חצי קילומטר מהיער הוא אמר לי
שהמראות שאנחנו הולכים לראות הם לא מראות נעימים במיוחד ושאל
אותי אם אני בטוחה שזה מה שאני רוצה לעשות.
"כן" עניתי "כמה נורא זה כבר יכול להיות?!"
"טוב" הוא אמר, והמשיך לנסוע אל תוך היער, הנסיעה ביער הייתה
מלאת סיבובים וטלטולים, בסוף עצרנו. שנינו יצאנו מן המכונית
ועקבנו אחרי שביל ענן נמוך שהיה שם, הוא אמר שכך נגיע אל
הגמד.
אחרי זמן מה של הליכה הגענו אל הגמד שעליו הוא דיבר, הוא היה
גמד די גבוה, 2 מטר ו-31 סנטימטר ליתר דיוק, הכובע המחודד שלו
הגביה אותו בעוד איזה חצי מטר.
כשראה אותנו מתקרבים הוא נרתע קצת לאחור והתחיל לרעוד בעצבנות.
"מי אתם?" שאל  "מה אתם רוצים ממני?!", חבר שלי אמר לו שהכל
בסדר ושלא באנו לרעה, הגמד נרגע.
"יופי" אמרתי "באנו, ראינו, עכשיו אפשר ללכת!".
"חכי, אמר הגמד, אולי תרצי לראות פלא?, פלא שלא יתואר!"
"בסדר" עניתי באדישות ועקבתי אחרי הגמד אל תוך האוהל שלו שממנו
עלה ענן בצבעי הקשת.
כשנכנסנו שלושתנו אל תוך האוהל היו שם שתי קיפודים ורודים
שישבו מסביב לאש, הם היו נראים לי נורא מוכרים, כאילו ראיתי
אותם בעבר.
"תגידו" אמרתי "אני לא מכירה אתכם מאיפה שהוא?"
"אולי" ענה אחד מהם, "היית פעם במועדון הטי.אל.וי?"
"כן, הייתי" אמרתי.
"אז לא, אנחנו לא מכירים אותך".
"טוב נמאס לי מהשטות הזאת!" אמרתי בכעס וגררתי את החבר שלי
משם.
נכנסנו לאוטו והתחלנו לנסוע חזרה לכיוון הבית, בזמן שדמותם של
הגמד ושתי הקיפודים והתקטנה עד שנעלמה לגמרי, בדרך חלפנו מעבר
לחנות עם ה-M וצחקתי על כל האנשים הפתטים שהולכים לשם לאוכל
"אוכל".
כשהגענו הביתה פנה אלי החבר שלי ואמר לי "יופי, את מרוצה?!
עכשיו ראית את הגמד, עכשיו את שמחה?!" הוא היה נורא עצבני
כשאמר את זה ולא אמר לי למה, הרגעתי אותו והכנתי לו כוס תה,
ישבנו מול הטלוויזיה וראינו תוכנית משעממת על דויד בן-גוריון,
העלו שם השערה שבן גוריון כלל לא היה קיים, אף פעם אל תאמינו
למה שאתם רואים בטלוויזיה, זה מה שאני תמיד אומרת.
אחרי כמה זמן נשמעו שלוש נקישות עזות בדלת, הלכתי לפתוח את
הדלת ומול הדלת עמד, מי אם לא, הגמד. "שכחת את הכובע שלך" אמר
והחזיר לי את הכובע, "תודה" אמרתי וסגרתי אחריו את דלת הפחם
הגדולה של ביתנו.
חזרתי לשבת על הספה, "אוי, נזכרתי, אני מכירה את זוג הקיפודים
האלה עוד משנות ילדותי, כן, אני נזכרת... אני ואבא הלכנו לרופא
כי היה לי כאב אוזניים, הם היו שם, בחדר של הדוקטור, כן אני
נזכרת, הם היו די מעצבנים".
"אני חייבת ללכת לפגוש אותם" אמרתי "ולשאול אותם מי הרג את
הדוקטור".
רצתי מחוץ לבית וקראתי להם, הם בדיוק התחילו לנסוע, צעקתי
ורדפתי אחרי המכונית עד שהיא עצרה. זוג הקיפודים יצאו מהמכונית
ושאלו אותי מה אני רוצה מהם. "אני רוצה לדעת מי הרג את
הדוקטור, זה חשוב למחקר שלי", "אנחנו" הם ענו "אבל עכשיו את
יודעת יותר מדי..."