לחץ, לחץ, לחץ.
שלומי ישב בכיסא הנהג, ולמרות שהיה מיזוג כאילו אין מחר, כאילו
החורף בכלל לא בפתח ואין שמונה עד עשר מעלות בחוץ, הוא הזיע
כמו מטורף.
'בחוץ', הוא חשב והביט מבעד לחלון הפיאט שנת 95, 'כמה הייתי
רוצה להיות בחוץ'.
מחוץ לאוטו המקרטע, מחוץ למיזוג, מחוץ להכל. הוא רצה להיות כבר
אחרי זה, אחרי הטסט. טסט ראשון. כאילו העניין לא מספיק מלחיץ
גם ככה, ושלומי לא אדם עצבני וחם מזג גם אם לא קרה שום דבר
משמעותי, אבא שלו דאג להרצות לו ארוכות לפני שיצא מהבית. למען
האמת, אבא שלו נהג להרצות לו ארוכות אחרי כל שיעור, נדנד
לשלומי למה לא מגישים אותו כבר, ובעיקר עלה לו על העצבים.
לפעמים הציע את עזרתו.
"אתה בטוח שאני לא צריך לזרוק איזו מילה אל מורה הנהיגה שלך?"
היה שואל תמיד.
"אבא, לא. אני רוצה להשיג רישיון לבד".
לבד, בזכות עצמו, באופן עצמאי. לראשונה בחייו, משהו שהוא יעבוד
למענו וירוויח כדת וכדין. רישיון נהיגה.
חודשים של תמרונים. מצד אחד להתמודד שוב ושוב עם השיעורים,
שהיו קשים לו. קשים לריכוז. לשלומי לקח המון זמן עד שהצליח
למקד את עצמו בכביש. מצד שני, שלומי השתדל מאוד להסתיר את הכל
מאבא. "הכל בסדר", תמיד היה אומר, "אני עוד מעט מוגש לטסט".
הוא שיחק באש. אם רק אביו היה מגלה הוא היה שוחט אותו, וזה לא
משהו ששלומי רצה שיקרה לו, במיוחד מאיש כמו אבא שלו. הוא היה
תלוי באביו אם רצה אי פעם לנהוג באחת מהמכוניות שלו.
לאבא של שלומי, חוץ מהוילה בת שלושת הקומות, הבריכה הפרטית,
הג'קוזי, שתי העוזרות הפיליפיניות, וטלוויזיה שהשתרעה על קיר
שלם בקומת הקרקע, היה גם מוסך. יותר נכון, מוזיאון.
מוזיאון ענק של מכוניות. ולא סתם מכוניות, מכוניות ישנות,
מכוניות שאף אחד לא זוכר. הוא ייבא אותן מרחבי העולם במאות
אלפי דולרים, שיפץ אותן בעשרות אלפי דולרים והרוויח אלפי
דולרים מאנשים שרק רצו להסתכל. מה לא היה שם, סדאן C6 שנת 36,
פיאט שנת 38, רולס רויס, פולקסווגן, קאדילאק, מרצדס,
סיטרואן... כולן משנות השלושים. אבא של שלומי אסף מכוניות
ישנות, תחביב כזה. תחביב לעשירים, כך אמרו.
אף אחד לא ידע בדיוק במה הוא עסק, אבל ציפור קטנה דאגה ללחוש
לכל אחד שעדיף שלא ישאל. אלו שהציפור פספסה, נעלמו ללא עקבות,
כך מספרים. שלומי בעצמו גם לא התעניין, אף פעם. בעצם, אולי פעם
אחת, כשהיה קטן, שאל אותו.
"איש עסקים", הוא אמר, "איש עסקים".

"איך קוראים לך?" שואל אדם שנכנס אל המכונית.
ולחשוב שרק לפני פחות מדקה המורה שלו אמר לו שיקפיד על היצמדות
לשפת המדרכה בפניות לימין, איחל לו בהצלחה ויצא מהאוטו, משאיר
אותו לחוץ לגמרי, לא יודע למה להמתין. טסט ראשון, לעזאזל, טסט
ראשון.
'למה לשלם כל כך הרבה רק כדי להיכשל?' היה שואל שלומי את עצמו
אילולא אבא שלו היה אחראי על כל ההוצאות. כסף מעולם לא היווה
בעיה במשפחתו, כך נראה.
"שלומי, שלומי אברהם".
הפוגה של שניה, בה שירבט הבוחן, איש שמן ומקריח בעל עיניים
קטנות וחזיריות, מספר מילים על הדף שהיה לפניו. שלומי העדיף לא
להסתכל עליו יותר מדי. מבט חטוף הספיק לו בהחלט.
"כן, שלומי, סע", הוא אמר.

ושלומי נסע.

"אני בבית!"
יואב נעל את הדלת בכוחות אחרונים. הוא היה תשוש אחרי בית הספר.
שלוש שעות פיסיקה רצופות זה לא משהו שנשארים רעננים אחריו.
יואב זרק את הילקוט ליד הדלת והלך לכיוון הסלון.
"היי סבתא", פלט והתמוטט על הספה. במרחק כמה מטרים ממנו ישבה
האישה אשר הייתה, למרבה הצער, אחראית לגידולו. חנה בירנבוים.
"יואבי, אתה מרגיש טוב?" סבתו, חנה, שאלה בחשש, "יש לך חום?"
"לא, סבתא, זה בסדר".
"אני אזמין תור אצל הרופא שלי".
"סבתא, אני לא צריך רופא, אני בסדר", אמר יואב בקול חלש. הדבר
האחרון שרצה באותו הרגע היה להיכנס לעימות עם סבתא. או ליתר
דיוק, עם הנטיות ההיפוכונדריות של סבתא.
"דוקטור סירקין, אני מזמינה", היא אמרה וקמה מהכורסה.
"סבתא, לא! אני לא צריך תור לדוקטור סירקין, אני בסדר!"
"אתה בטוח שאתה מרגיש טוב?" היא שמה את ידה על מצחו.
"אני בסדר, אני פשוט קצת עייף. תני לי לנוח, סבתא".
היא הצמידה את גב ידה אל מצחה. "יש לך קצת חום".
"אין לי חום!"
"אני אכין לך תה", אמרה לבסוף בנימה החלטית ומסכמת, שאינה
ניתנת לערעור.
יואב ידע שויכוח לא יועיל. כל נשימה או הברה נוספות יהיו
מיותרים לחלוטין. העתיד כבר נקבע. הוא צריך תה.
ככה זה. זה גורלו, להיות תקוע באותו בית עם אישה בת שבעים,
שמטפלת בו כמו בילד קטן, ככה זה כשההורים שלך נהרגים בתאונת
דרכים.

הוא רצה לפתוח את הטלוויזיה הישנה, בלי כבלים, ועל לוויין אין
בכלל על מה לדבר. היא קלטה ערוצים לפי אנטנה. הערוץ הראשון
וערוץ שתיים. סבתא של יואב הייתה מזפזפת ביניהם בקביעות, צופה
בחדשות כל יום בשקיקה, מתעדכנת בכל פיסת מידע הכי לא רלוונטית
שיואב יכל לחשוב עליה.
הוא לחץ על השלט ועל מסך הטלוויזיה הופיע שדרן אלמוני עם קול
רדיופוני, יואב מעולם לא הספיק לשמוע מה הוא אמר משום שהטלפון
בדיוק צלצל. על הקו היה שלומי.

"אני הולך", אמר יואב, "אני מרגיש כבר יותר טוב". קול נשמע מן
המטבח.
"אבל מה עם ה-"
טריקת דלת.
"-תה?" השלימה חנה את המשפט. היא ניצבה באמצע הסלון, עם ספל תה
חם ומעלה אדים, ולא ידעה מה לעשות איתו.
"נו, שווין", אמרה והתיישבה על הספה, "גם לי לא היה מזיק".
לקריין החדשות האלמוני, שהמשיך לדבר בקולו הרדיופוני על
מאורעות היום, לא היה מושג מה התחולל בביתה של חנה בירנבוים.
אם חושבים על זה, גם לחנה לא היה בדיוק מושג.

שלומי חזר הביתה. מסתובב בחדרים כקליפה ריקה, בוהה בקירות.
מתישהו, בערך אחרי שקלט שכבר חצי שעה הוא מסתכל על מנורת
התקרה, שלומי החליט ללכת אל המטבח. במקרר הוא מצא שתי פרוסות
לחם וחבילה ישנה של גבינה צהובה חמישה אחוז. 'מוזר', הוא חשב,
'לא משנה כמה גדול יהיה הבית שלך, תמיד כשתהיה רעב ותפתח את
המקרר, תמיד יהיו שם שתי פרוסות לחם וחבילת גבינה צהובה'. מקרר
ריק, ריק לחלוטין.
ברקס. ברקס דפק לו הטסטר. ברקס באמצע החיים. באותו הרגע, הכל
נעצר. לא רק המכונית, אלא גם התקווה של שלומי שהרישיון הנכסף
נמצא ממש מעבר לפינה. בסך הכל ארבעים וחמש דקות של נהיגה חסרת
שגיאות, כמה קשה זה כבר יכול להיות?
מסתבר שטסט זה לא דבר של מה בכך, במיוחד טסט ראשון. תמיד מנסים
להכשיל בטסט ראשון. מסתכלים על כל תזוזה שלך. שלומי הרגיש את
הטסטר, גם אם לא הביט בו. הוא הרגיש אותו נושף בעורפו, מודד
אותו בעיניו הקטנות, החזיריות. כל החלפת הילוך, כל פניה, כל
לחיצה על דוושה כלשהי. בפניות לימין, כשהיה חייב להסתכל במראה
הקדמית, היה שלומי רואה אותו, דוחה יותר ויותר בכל מבט.
אז פעם אחת הוא שכח שזה דו-סטרי. אז מה? זה לא כאילו באו
מכוניות ממול. 'טסטר מסריח, שימות', חשב שלומי לעצמו.

"איך היה בטסט?" שאל אביו של שלומי.
"בסדר", ענה.
"רק רציתי שתדע", אביו של שלומי הנמיך את קולו, "שאם מישהו
עושה לך בעיות שם, במשרד הרישוי. תגיד לי ואני-"
"אבא, די".
"בשיא הרצינות".
"אני לא צריך את העזרה שלך, אבא, באמת".
"אוקיי, אוקיי", התגונן, "רק אמרתי".
שלומי לא היה צריך את העזרה של אבא. הוא רצה להוכיח לעצמו, פעם
אחת בחיים, שהוא מסוגל להגיע למשהו לבד, בלי עזרה. בלי איומים,
סחיטות, שוחד או זיוף. משהו חוקי, בזכות עצמו. רישיון נהיגה,
למשל.

הוא לא היה צריך את הטלפון ממורה הנהיגה שיגיד לו שהוא נכשל,
הוא לא היה צריך את הטון המרגיע שיאמר שיהיה בסדר, ושהוא יעבוד
איתו ובעזרת השם שלומי יעבור טסט שני. באותו הרגע שלומי הרגיש
ריק. ריק מתוכן, לגמרי. מעביר את הזמן עד לשיחת הטלפון, מניח
פרוסת גבינה בין שתי חתיכות הלחם הניצבות על השיש, סוגר את
הסנדוויץ', המצאה כל כך פשוטה אך עם זאת כל כך גאונית, ונותן
ביס.
זה לא העניק לשלומי שום דבר. זה לא תיקן את הטסט, ולא העלים את
העיניים של החזיר, עקר אותן ממקומן. זה לא הסב את תשומת ליבו
לכך שצריך לפנות מהצד הימני של הכביש. זה לא עשה אותו נהג טוב
יותר. אבל לפחות באותו זמן שלומי לא היה ריק, ריק מתוכן באופן
מוחלט. סנדוויץ' גבינה זה גם משהו, לא?

"שלומי, זה בנצי".
"היי בנצי. איך הטסט שלי?" הוא ניסה לשוות לקולו נימה תמימה
ככל האפשר.
הוא לא ידע למה. הוא הרי היה יכול להגיד למורה הנהיגה:
"נכשלתי, נכון?", אבל משום מה העדיף לגרום לו לומר את מה ששנא
להגיד יותר מכל, את מה שהעלה את הצלחתו כמורה בסימן שאלה.
"נכשלת, שלומי".
שתיקה.
"למה?"
"כתוב כאן "פניות לא מדויקות". אבל אל תדאג, ילד, אנחנו נעבוד
על כל מה שצריך ובעזרת השם תיגש טסט שני ותעבור. אין לך סיבה
לחשוש. כמעט אף אחד לא עובר טסט ראשון".
"אוקיי", אמר שלומי בקול חלול.
"טוב", אמר בנצי ושלומי שמע מעברו השני של הקו חליצת פקקו של
עט, "אז למתי נקבע שיעור?"

וכך נשאר שלומי, ליד הטלפון, יושב על הכיסא. ובוהה בכפתורי
המספרים. הוא צריך מישהו שיעודד אותו, הוא צריך אוזן קשבת. הוא
צריך לטלפן לאחד שתמיד יסכים לשמוע את זיוני השכל שלו.
"יואב, זה שלומי".
"היי שלומי, מה קורה, איך היה הטסט?" נשמע קול מעברו השני של
הקו. עייף למדי אך מוכן ומזומן לשיחת נפש.
"עוד רבע שעה ניפגש על הברזלים ליד התיכון", אמר שלומי.
וניתק.

הברזלים ליד התיכון. סתם מקום, כביכול, אבל בעצם, זה בדיוק
אותו מקום בו שני החברים נפגשו לראשונה. יואב היה ילד קטן,
יתום ומפוחד, ושלומי היה פרחח מן המניין, עד שהבין מה הוא עושה
בעצם. את כל הפוזה הזו הוא קלט. שבעצם יואב לא ראוי שילעגו לו.
מאז, שלומי תיפקד כשומר ראש פרטי, ובתמורה יואב עשה הסבת
מקצוע, מחנון חלשלוש לפסיכולוג בשקל וחצי.
"היי".
"היי".
"איך היה הטסט?" שאל יואב.
"נכשלתי. הטסטר הבן זונה דפק לי ברקס", אמר שלומי.
"אוי", התעצבו פניו של יואב, "זה לא נחמד".
שלומי בהה ברצפה, מושפל.
"אבל אל תדאג, באמת", אמר יואב והניח יד על כתפו, מרגיע, "זה
יהיה בסדר. אתה תעבור טסט שני, בטוח".
"אני לא בטוח", אמר שלומי בקול קפוא.
"אני דווקא בטוח", אמר יואב, "נו בחייך, צא מזה, יהיה טוב".
"בא לי לעשות משהו טפשי", אמר שלומי לפתע.
יואב הכיר את המשפט הזה טוב מאוד. את המשפט הזה, שנאמר בדיוק
בנימה הזאת. כל פעם ששמע אותו משלומי, זה היה אות מבשר רעות.
פעם אחת שלומי הלך והרביץ לילד שעיצבן אותו כי קיבל יותר ממנו
במבחן. זה היה בגיל עשר בערך. פעם אחרת שלומי ניפץ את שמשת
חלון ביתה של ילדה שלא הסכימה להיות חברה שלו, פעם אחרת ריסס
גרפיטי על קירות בית הספר... כל פעם משהו אחר, ונדליסטי,
הרסני. אבל בעיקר ומעל הכל, טפשי.

"אתה השתגעת?!" הוא צעק וירד מהברזלים, "אסור לך לעשות דבר
כזה, בשום פנים ואופן לא. אתה תיכנס לכלא, אדיוט".
"או, ויואבי הקטן הולך לעצור בעדי, הא?"
יואב נעצר, והסתכל על שלומי. לראשונה מזה חמש שנים הוא ראה מה
הוא באמת. הפעם זה לא גרפיטי, או חלון שבור.
"אתה רציני, או מה?"
"אני רציני, יואב, אני רציני. להתראות", אמר שלומי, ירד מעל
הברזלים והלך לדרכו, משאיר את יואב ליד בית הספר התיכון.

ארוחת צהריים. באותה ארוחת צהריים, במחווה יוצאת דופן של אב
לבנו, החליט שמואל אברהם, לשבת ולאכול עם שלומי.
אבל משפחה זה לא צעצוע, שאפשר לשחק איתו ולהחזיר לקופסה
כשנמאס. למשפחה שלך יכול להימאס ממך באיזשהו שלב. לאשתך יכול
להימאס עד שהיא תעזוב אותך, למשל. שמואל ראה את בנו, שלומי,
עוזב את הבית, נוטש אותו. משאיר אותו לבד. הוא לא ייתן לזה
לקרות. הוא חייב להשיג את ליבו בחזרה, ולעשות ממנו יורש ראוי
לעסקיו. משפחת אברהם תמיד הייתה השולטת בעולם התחתון, אין סיבה
שהשושלת תפסיק. שמואל כבר זקן והגיע הזמן לערב אותו בענייני
המשפחה. שמואל נזכר בנחמיה, אביו, שקרא לו יום אחד וסיפר לו על
הכל. וזה, חשב שמואל, זה מה שהוא הולך לעשות עכשיו.

"אז איך היה בטסט?" שאל שמואל בעודו מלפף את הספגטי סביב
המזלג, בחן אירופאי, לא פחות.
"נכשלתי", אמר שלומי ולעס את הקציצה.
"מה קרה?"
"דפק לי ברקס, הטסטר המאניק. התבלבלתי בין חד סטרי לדו סטרי".
שמואל הניח את המזלג על הצלחת והישיר מבטו אל שלומי. "שמע,
בן", אמר, "רציתי שתדע, שאם יש מישהו שצריך לטפל בו - אני פה.
תפנה אליי ואני אקרא למוטי וסמי-"
שלומי קפא במקומו. זו הייתה הפעם הראשונה בה אביו דיבר איתו על
עבודתו. הפעם הראשונה בחייו. והוא אפילו הזכיר שמות.
"-והם יסדרו אותו".
שתיקה השתררה, בעוד שלומי מעכל את הקציצות בקיבתו, ואת המידע
החדש במוחו.
"האמת היא שיש מישהו", אמר.
שמואל חייך. ניצנים של מה שחיפש. נקמה וכעס בערו בעצמותיו של
בנו. הוא ראה את זה.
"הטסטר, אה?" שאל.
"כן", שיקר שלומי.
"מה שמו?"
"יואב ניצני", אמר שלומי.
"יואב ניצני, אוקיי".
השם לא היה מוכר לאדון אברהם, לא מוכר כלל. הרי רק עכשיו התחיל
לקחת חלק פעיל בחינוך בנו, אם אפשר לקרוא לזה ככה, אז למה
שיזכור את השם של החבר היחיד שהיה לו?
"אבל לא להרוג אותו".
השמחה בעיניו של מר אברהם כבתה.
"למה לא להרוג אותו?" שאל באכזבה.
"אתה יודע, הבן אדם צריך להעביר אותי. מה שאני רוצה זה שהוא
יתייבש כמה ימים באיזה חור, ואז נשחרר אותו והוא מעביר אותי על
בטוח".
שמואל חייך שוב, קם מכיסאו וניגש אל בנו.
"זה שלומי שלי", אמר וטפח על כתפו.

יואב הלך ברחוב בשעת לילה מאוחרת. כלומר, שמונה בערב זה לא
בדיוק מאוחר, אבל בתקופה הזו של השנה הלילה יורד מאוד מהר וכבר
חשוך לגמרי. הוא היה תלוי לגמרי בפנסי הרחוב עם התאורה העמומה.
כך הוא הלך לו על המדרכה, הספרים החדשים שלקח חבוקים אל בטנו.
לפתע שמע קול מאחוריו.
שני גברים גבוהים ושריריים יצאו ממכונית שחנתה בסמוך למעבר
החציה של בית הספר. הם לא היו שריריים במיוחד, מהסוג שמופיע על
ירחונים וגורם לקריאות התפעלות, אלא יותר בכיוון של סלקטורים
במעודונים. אלו היו סוג האנשים שמר אברהם אהב להחזיק ברשותו.
שיהיה, לכל צורך שיתעורר, אין לדעת מתי שני הבריונים עשויים
להיות שימושיים.
יואב שמע את צעדיהם מאחוריו והחיש את צעדיו בהדרגה, עד שפתח
בריצה. למרבה ההפתעה, גם אם שניהם לא נראו כמו אתלטים ואפילו
רחוק מזה למדי, הם היו יכולים לרוץ די מהר.
הם לקחו אותו, אחרי מאבק קל יחסית ובלי יותר מדי התנגדות, סמי
הצמיד חתיכת בד לאפו של יואב. הוא נרדם תוך שתי שניות. מוטי
הכניסו למכונית, והם נסעו, משאירים את שני הספרים על המדרכה
ברחוב החשוך.

שלומי הילך במרכז המסחרי של העיר, מרוצה, אחרי שיחת טלפון
ממוטי שבישרה לו שהעניין בוצע. כעת לא יהיה אף אחד שיפריע לו
לעשות את מה שתכנן. רק דבר אחד נשאר. הוא נכנס בדלת.
בית דפוס נגלה לפניו, רגיל לגמרי ומשעמם. בדלפק הקבלה ישבה
אישה מבוגרת עם עגילים זוועתיים ונוצצים. היא בדיוק עסקה
במריחת לק על אצבעותיה.
"שלום", אמר שלומי.
"היי, מה אתה צריך?" אמרה בלי להסתכל עליו אפילו, לא היה ראוי
להפסיק את מריחת הלק. 'לא נורא', חשב שלומי לעצמו, 'בבוא היום
היא תבין מי ביקר בבית הדפוס העלוב שלה'.
"אני צריך מודעת אבל", אמר.
היא הרימה את ראשה וניסתה לשוות לפניה נימה של עצב. כאילו כל
אדם שמת הוא ייחודי בפני עצמו ואין לו תחליף. כאילו לא שמעה את
ההכרזה הזו כבר חמש פעמים היום.
"אני משתתפת בצערך", אמרה ולקחה עט אל ידיה ושרבטה על נייר
מספר מילים, פעולה שהצריכה את הורדת עיניה ממנו, אבל זה לא
כאילו שלומי השלה את עצמו שהיא מתעניינת.
"מה השם?" שאלה.
"יואב, יואב ניצני".
'שברגע שייצא, שיידע. שיידע שבלעדי הוא כלום. שיידע, שבעיני
הוא מת', חשב שלומי. הוא לא ראה נקמה גדולה מזו.

"יואב ניצני", היא חזרה אחריו בקול שקט, רושמת את שמו על הנייר
הלבן.

"כמה זמן אתם הולכים להחזיק אותי פה?" שאל יואב.
הם היו, שלושתם, בחדר קטן ומצחין באיזשהו חור בלתי מזוהה שיואב
לא הכיר. הוא ישב על הרצפה, נשען על הקיר, בעוד סמי, שהיה
השתקן מביניהם, שמר על הדלת. מוטי קרא עיתון ומדי פעם שם עין
על יואב, שלא יברח. הוא לא חשב על זה, אפילו.
"כמה שצריך", אמר מוטי והפך עמוד במוסף הספורט בעיתון שקנה
לפני שלושה ימים.
שלושה ימים, שלושה ימים הם מחזיקים אותו פה. אז נכון, שיש
אוכל, כדי שלא יירעב למוות. פעם יואב שמע את מוטי אומר לסמי
שהבוס רוצה אותו חי. אבל עדיין, שלושה ימים זה המון כדי להיות
תקוע בחדר קטן ומצחין בחברת שני גברים שמנים ואנטיפתיים.
"יש לכם מושג למה אני פה?" הוא שאל בפעם האלף.
"לא", אמר מוטי.
"סתם מקבלים הוראות?"
"רק מקבלים הוראות", אמר מוטי תוך כדי עיון בעיתון. הוא בקושי
הפנה את מבטו אליו. יואב תהה מה הוא עושה שם בכלל.
"ממי?"
"זה לא משהו שאתה צריך לדעת", אמר מוטי.
"ובכל זאת".
"תשמע", הוא קיפל את העיתון והסתכל עליו, "זו לא פעם ראשונה
שאתה שואל את אותה שאלה בדיוק רק בצורה אחרת, ונחש מה? זו לא
פעם ראשונה שאני לא הולך לומר לך כלום. אז אני מציע לך לשבת
בשקט ולחכות שהבוס יגיד לנו לשחרר אותך".
"הבוס?"
לפתע דיבר סמי. לראשונה שמע יואב את קולו.
"אברהם, ראש המאפיה".
מוטי עצם את עיניו בחוזקה וחשק את שיניו. לאחר מכן קם, ניגש אל
סמי והעניק לו אגרוף הישר לפניו. סמי צעק, השתעל וירק דם.
"אמרתי לך לשתוק! אמרתי או לא אמרתי?!"
"אמרת", פלט סמי.
"תמיד! תמיד אתה אומר שטויות כשאתה פותח את הפה, תסתום אותו
וזהו!"
"אני מצטער, מוטי, אני לא יודע למה-"
אגרוף לבטנו גרם לו להשתנק בכאב.
"אתה זוכר שאסור לנו לחשוף את המעסיקים, נכון? זוכר?"
שתיקה. רק ייללות נשמעו. מוטי תפס בשערות שותפו והרים את ראשו
למעלה, קרוב לפרצופו.
"זוכר או לא זוכר?!" צעק.
"זוכר", אמר בקול נכאים.
"אז יופי. אז פעם הבאה שאתה חושב לומר משהו", אמר מוטי וקירב
את אוזן סמי לפיו, "אל תאמר את זה!" צעק.
"אוקיי, אני מצטער", אמר סמי וניגב את פניו בחולצתו. "איפה
הבחור שלנו", שאל לפתע.
מוטי הסתכל מסביבו, ולא היה הרבה לאן הסתכל, ופלט קללה
עסיסית.
"הוא ברח", אמר סמי.
"אני יודע, מפגר, אני יודע!"
"סליחה".
"הכל בגללך", הוסיף מוטי, בעט ברגלו והפיל אותו לרצפה, על
ארבע, מדמם.

מצב רוח עצבני, פטיש, חבילת מסמרים, ושלומי. כולם ביחד, במגרש
חניה בשעות הקטנות של הלילה יכולים להיות הרסניים למדי.
שלומי ניגש של המכונית הראשונה. סיטרואן אפורה. הוא שלף את
המסמר ובעזרת הפטיש דפק אותו בגלגל הקדמי. תוך מספר שניות כל
האוויר התרוקן תוך כדי השמעת צליל אופייני. הגלגל הריק גרם
לשלומי לחייך. 'אם לי אין אוטו, לאף אחד לא יהיה אוטו', חשב.
רווי סיפוק ניגש אל המכונית השניה, פז'ו 205 לבנה, ופינצ'ר גם
אותה עם המסמרים.
סקודה אוקטביה שחורה.
חיפושית כחולה.
ב.מ.וו קבריולה בצבע ירוק זית.
ואפילו טויוטה קורולה כסופה.
משסיים את מגרש החניה, הביט בסיפוק מסביבו וצפה איך לאור
הפנסים המכוניות שוקעות מטה. כמו קול הוצאת האוויר המשתחרר
מהצמיג הכולא אותו, כך הרגיש שלומי את עצביו נרגעים ומשתחררים
לאיטם, כמו נשיפות ארוכות ומדודות. כמה טוב לחוות הרס מפעם
לפעם כדי לפרוק מתח, במיוחד מתח של יום לפני טסט שני. כמה היה
צריך את הפעולה הזו כדי להרגע.
הוא צעד לעבר מגרש החניה השני, מרחק כמה מטרים משם. הביט סביבו
וניגש אל המכונית הראשונה. הוציא מסמר, הציב אותו על הגלגל
הקדמי והניף את הפטיש.

פיאט, קאדילאק, מרצדס.
כעס.
פז'ו, דייהטסו, רנו.
זעם.
יונדאי, וולוו, סיטרואן.
פורקן.

לאחר שעתיים לא הייתה מכונית בשכונה שגלגלה הקדמי, ימני או
שמאלי, היה חסר מסמר.
מלבד מוזיאון המכוניות של משפחת אברהם, כמובן.

כבר אין לחץ.
שלומי ישב בכיסא הנהג, וכיבה את המיזוג. הוא לא היה צריך אותו,
היה די קריר גם ככה.
הוא רצה להיות כבר אחרי זה, אחרי הטסט. טסט שני. אבל בכל זאת,
למרות שהוא היה אמור להילחץ, שלומי לקח את כל העניין יחסית
באיזי. לפרוק מתחים זה טוב.
הוא הולך להשיג רישיון לבד, בזכות עצמו, באופן עצמאי. לראשונה
בחייו, משהו שהוא יעבוד למענו וירוויח כדת וכדין. רישיון
נהיגה, ואז הוא יוכל סופסוף לנהוג באחת מהמכוניות של אביו.
לאבא של שלומי, חוץ מכל העולם התחתון, מוטי, סמי, שתי מאהבות,
ובית נופש ביוון, היה גם מוסך. יותר נכון, מוזיאון.
מוזיאון ענק של מכוניות. ולא סתם מכוניות, מכוניות ישנות. כאלו
שכבר אבד עליהן הקלח ממזמן, מכוניות שאף אחד לא זוכר. הוא ייבא
אותן מרחבי העולם במאות אלפי דולרים, שיפץ אותן בעשרות אלפי
דולרים והרוויח אלפי דולרים מאנשים שרק רצו להסתכל. מה לא היה
שם, סדאן C6 שנת 36, פיאט שנת 38, רולס רויס, פולקסווגן,
קאדילאק, מרצדס, סיטרואן, משנות השלושים. אבא של שלומי אסף
מכוניות ישנות, תחביב כזה. תחביב לעשירים, כך אמרו.

"איך קוראים לך, בחור?" שאל אדם שנכנס אל המכונית.
נשימתו של שלומי נעתקה ממקומה. מי זה אם לא אותו הטסטר שכבר
הספיק להכשיל אותו כבר. איש שמן ומגושם, בעל עיניים קטנות
וחזיריות.
"שלומי, שלומי אברהם".
"כן, שלומי, סע", הוא אמר.

ושלומי נסע.

חנה בירנבוים לא ידעה למה יואב לא הגיע הביתה כבר ארבעה ימים.
היא כבר חשבה לטלפן למשטרה, אבל התחרטה כל פעם מחדש. יואב הוא
ילד גדול. אולי נסע לאנשהו ולן שם, למה שהיא תפריע?
תמיד אמר שהיא נכנסת לו לוריד, אולי כדאי שלא תעשה מזה עניין
גדול. אחרי הכל, ליואב תמיד הייתה נטיה להעלם לתקופת זמן
ולחזור כעבור כמה ימים. אבל למרות הכל, חנה החליטה, בינה לבין
עצמה, שאם לא תראה אותו בעוד יומיים, היא תערב את המשטרה,
אולי. עד אז, אין ממש טעם להציק לו.
היא לבשה את השמלה הפרחונית וחבשה את כובע הקש שלה. בידה
הימנית אחזה בסל קניות ריק, ובידה השמאלית רשימה של מוצרים,
וכך יצאה למכולת. היא עברה את סף הדלת ונשטפה אור שמש, כמו
שהיא אוהבת. אור שמש, לקראת החורף, אבל עדיין לא. היא שנאה
חורף, תמיד אהבה את הקיץ הזה, עם השמש שמשזפת, מזג האוויר הנוח
והבגדים הקלים שיכלה ללבוש. בניגוד לחורף הקר והגשום בו בקושי
יכלה לצאת מהבית בכלל. או שהייתה חולה או שפשוט העדיפה לא
להניח את כף רגלה מחוץ לבית.
היא נעלה את הדלת והמפתח קירקש בצליל מיוחד, ייחודי רק לחנה,
ויצאה למכולת, שמחה ומחייכת.
בדרך ראתה מודעת אבל, תלויה לה על עמוד חשמל, חנה התקרבה
בסקרנות כדי לקרוא. היות והשכונה בה גרה הייתה מקום קטן לא
נפטרו בה הרבה אנשים, ושכבר מישהו מת, היה זה דבר נדיר יחסית.
רוב הסיכויים שאדם ממוצע יאבד שני אנשים שהכיר בחודשיים,
בניגוד לאדם רגיל מן העיר, שיכול לחיות המון שנים בלי להכיר אף
אדם שמת.

חנה התקרבה לעבר מודעת האבל וקיללה את ראייתה הפגומה. לבסוף,
כשכמעט ואפה נגע במודעה, יכלה לקרוא את הכתוב.
"אנו מודיעים בצער", קראה בקול.
'אלא מה'.
"על פטירתו של בן וחבר", אמרה.
'גוועלד', חשבה חנה, 'בחור צעיר הלך לנו', וצקצקה בלשונה תוך
כדי הינד ראש.
"יואב ניצני", קראה.
והתעלפה.

"אני מצטער, לא הצלחנו להציל אותה", אמר הרופא בקול שקט, ראשו
מושפל. אולי כועס על עצמו, על כך שלא הצליח להושיע, ואולי כדי
להראות השתתפות מזוייפת בצער. כאילו הוא לא צריך להודיע הודעה
כזו ארבע פעמים היום.
יואב הניח את ראשו על שלומי, ובכה.
"ממה היא נפטרה?" שאל שלומי מבעד לקולות הבכי.
"דום לב, התעלפה באמצע הרחוב. רק תחתום כאן", אמר.
שלומי חתם במקום יואב, שבאותו הרגע היה עסוק בלהתייפח על סבתו.
שלומי הרגיש כאילו בחתימה עצמה הוא מודה בפשע שלו, כאילו היא
הייתה חיה עד שחתם, ובאותו רגע הרג אותה. שוב.
"תודה לך", אמר הרופא והלך. הוא את שלו עשה.
"למה, אלוהים למה?" שאל יואב את השאלה הרטורית, דמעות זולגות
על לחיו.
"די, די, זה בסדר", אמר שלומי, מנסה לעודדו. הוא לא היה טוב
בזה, זה היה התפקיד של יואב.
"איך בסדר? אבא שלי - הלך. אמא שלי - הלכה. סבתא שלי - הלכה.
מי נשאר לי בעולם, מי?"
"אני, אני פה בשבילך", אמר שלומי והביט בעיניו.
יואב חיבקו חיבוק מוחץ עצמות. "תודה, אתה חבר אמיתי", אמר,
"מזל שיש לי אותך".

"וחוץ מזה", הוסיף שלומי אחרי שיואב נרגע, "זה לא שהיא נפטרה
צעירה. בת כמה סבתא שלך הייתה?" שאל.
"שבעים בערך".
"נו, זהו. שבעים זה המון, יואב. בטח גם ככה לא נשאר לה הרבה
זמן. אם לא היה ההתקף לב, היה משהו אחר. מה מחזיק מעמד שבעים
שנה?"
יואב שתק והסתכל על שלומי.
"כן, אתה צודק", אמר וחייך.
"בוא נלך".
ושניהם קמו והלכו, אחד שותק, אחד מטלפן למוטי ומבקש ממנו
להוריד את כל מודעות האבל בשכונה.

"תגיד", שאל יואב לפתע, "למה אבא שלך שלח שני בריונים כדי
לכלוא אותי?"
יואב כבר כמעט שכח מזה לגמרי. הרי אחרי שברח ממוטי וסמי הוא
הגיע הביתה, ומשלא ראה את סבתו החל לחפשה. למרבה הצער, האנשים
ברחוב כבר ידעו לאן להפנות אותו.
"מממ... זה מוזר, אין לי מושג", אמר שלומי, "יכול להיות שזו
טעות. די הגיוני שיש עוד יואב ניצני שיש לו איזה עסקים עם אבא
שלי".
יואב, כמו כולם, ידע על העסקים של משפחת אברהם, לפחות את המעט
שצריך לדעת (כלומר, לא להתעסק עם שמואל אברהם), אבל בניגוד
לשאר תושבי השכונה, מדי פעם הוא דיבר עם שלומי על זה. כמו
באותו הרגע. אדם מהצד לא היה מבין על מה מדובר, אלא אם כן הוא
גר בשכונה שלהם.
"כן, הגיוני", אמר יואב ובאותו הרגע שכח מכל העניין לגמרי.
מיותר לציין שלא שאל אותו על כך שוב. באותו הרגע הכל נראה חסר
חשיבות כל כך.

יואב מניח זר פרחים על הקבר, ומרכין ראש. כבר שלושים יום
עברו.
שלומי תר בעיניו אחר אבנים שאפשר יהיה לשים. מחפש, מחפש ולא
מוצא.
"הנה, כאן", אומר לפתע יואב ומרים שתי אבנים קטנות מהרצפה. הוא
נותן אחת לשלומי, ומזיל דמעה.
שלומי מניח את האבן בשתיקה. קורא את השם שעל המצבה כמתקשה
עדיין להאמין, ומסתכל על החבר היחיד שנשאר לו בכל העולם, שבר
כלי, ומזיל דמעה גם הוא.
יואב מניח את האבן בשתיקה, ומסתכל על האדם היחיד שנשאר לו בכל
העולם. הוא נזכר איך לפני זמן כה קצר לא חשב על שלומי כמשהו
מיוחד, אלא קיבל אותו כמובן מאליו, ומהרהר כמה הכל שונה עכשיו.
אין להם אחד מלבד השני בעולם הקר והמנוכר, שבו איש איש לעצמו,
אדם לאדם זאב. טוב שיש מישהו לסמוך עליו. מישהו שגם אם תטלפן
אליו באמצע הלילה כי עצוב לך ואתה מרגיש בודד, הוא יהיה שם,
מייעץ, מחבק או סתם אומר מילה טובה. מישהו שתמיד יהיה לצידך
כשתצטרך.
מישהו כמו שלומי.

יואב מתיישב בצד ימין, במושב הקדמי של היגואר שנת 36, ששלומי
לקח מהמוסך של אביו. שלומי מתיישב ליד ההגה. הוא מכניס את
המפתח ומסובב אותו לצד ימין, המכונית מתניעה, שולמי זורק קלאץ'
והיגואר מתנגשת בגדר של בית הקברות. המנוע מעלה עשן, הטמבון
עקום לגמרי ולהתניע שוב כבר אי אפשר.

בלילה, בחושך, ליד בית הקברות, שלומי נשען על המכונית ומתייפח
על מר גורלו.
"די, די, זה בסדר", אומר יואב, מנסה לעודדו. הוא לא טוב בזה,
זה התפקיד של שלומי.
"מה בסדר? אבא שלי יהרוג אותי", אומר שלומי, קולו נשבר.
"לא קרה כלום", אמר יואב ושם יד על כתפו, "מכוניות תמיד אפשר
לקנות".
שלומי הרים את עיניו והסתכל על יואב.
"חוץ מזה, מה מחזיק מעמד שבעים שנה?" שאל יואב.

בלילה, בחושך, ליד בית הקברות, נער נשען על המכונית וצוחק. לא
מטרידה אותו העובדה שהיא הרוסה לגמרי.
מכוניות תמיד אפשר לקנות.
חברים לא.