הלוואי והייתי יכולה לקחת את כל העצב שבחייה ולזרוק אותו, לקחת
אותו אליי. הרגשתי חסרת אונים לראות אותה ככה בוכה, פתאום
מזילה דמעה על עוד חג בלעדיו וימי שבת הופכים להיות כימי
זיכרון נצחיים שלא יגמרו לעולם, אינני רוצה לחשוב מה קורה לילה
לילה, זה משא אחר ללב כואב שמקשה עליי יותר לשמוע. בקולה צער
על פספוס, על כעס שיכלה לעשות יותר, להגשים את היותה צעירה
חזקה ויפה, להגשים משאלות של חיים, אילו יכלה עכשיו לעשות את
זה, הייתי מפסיקה את העולם מלכת ועושה את זה, אבל המציאות
צובטת בלב ומזכירה שהזמן רק מתקדם. ואנחנו מתבגרים ולא נהיים
צעירים, וזו אבן נוספת, לדעת שזה אבוד, חוסר אונים משתלט על
הגוף, וזה רק מקשה יותר. אבל איך אפשר לדעת שעכשיו זה לא טעות.
להכיר מקרוב בצורה אחרת, זה קשה, זה מזיל דמעה. שהמוזיקה חזקה
חודרת לתוכי, כמו אמא, מסוגלת להזיל דמעה, לשבת מול מערכת,
לעצום עיניים, וליחל לרגע שזוג ידיים יבואו ויבקו אותי, לדעת
שלילה כזה לא אעבור איתו לבד ואוכל לישון איתו, בשקט. הלוואי
ויכולתי לשנות דברים. רותם.

פתאום היא בכתה והרגשת חסרת אונים - למה? אין מושג, רצית יותר
מכל לעלות חיוך לגשר על שנים של מקומות אחרים, עולמות, תקוות,
חלומות, אהבות - רצית שיהיה לה פשוט טוב