קר לי. בחוץ יורד גשם.
כבר כמה שבועות חלפו, אולי חודש, אולי קצת יותר... אבל התמונה
עדיין בהירה.
הלכתי עם אמא לעבודה, היה יום כיפור והיא לא רצתה ללכת לבד.
כשהגענו, היא התחילה לעבור על החולים בשביל לבדוק מה המצב
שלהם.
אחרי שעברנו על בערך חמישה חולים, הגענו לחדר שהיה בקצה
המסדרון. שכב שם נער עם תסמונת דאון, כך חשבתי במבט ראשון.
"נער בריא היה" אמרה אמא, "בגילך".
הזדעזעתי.
"הוא התנדב בתחנה לכיבוי אש, ובזמן תרגיל נפל מסולם"
הבטתי לו בעיניים, לא היה בהן כל עומק. עיניי זכוכית. הוא שכב
על צידו, כל גופו מפותל.
"מה יהיה עליו?" שאלתי.
"אנחנו לא יודעים"
"אולי איזשהו טיפול? בדיקה? משהו..."
"ניסינו הכל. אנחנו לא יודעים"
לא הבנתי איך, איך הם לא יודעים?! בשביל מה הם פה? לא אכפת
להם?
האחות נכנסה לחדר. היא קראה לו בשמו, שוב, ושוב, ושוב. אני לא
זוכרת את השם.
הוא לא הגיב. המשיך לשכב, ריקני לחלוטין.

לחדר נכנסה האם. פניה קמוטות וחיוורות, שערה לבן. היא ניגשה אל
המיטה וקראה לו. הוא זע.
"כבר שלושה שבועות שהיא ככה" אמרה לי אמא אחר כך "יושבת פה
ימים ולילות. יש לה שבעה ילדים בבית, אבל היא לא זזה מהמיטה
שלו. כל הזמן איתו"
שוב קראה לו האם בשמו "יודע אתה" היא אמרה לו "הלכנו כל המשפחה
לבית הכנסת, כולם התפללו בשבילך"
כך היא המשיכה לדבר אליו, עם חיוך על פניה. איך הצליחה לחייך?
הלא רואה היא שהוא אטום, לא מבין כלום, או שמא רוצה היא לשכנע
את עצמה שזה לא כך?
"אנחנו מורידים אותו לבדיקה" אמרה אמא "נעשה לו שוב צילום"
ירדתי עם אימא לבדיקה שלו. הייתי חייבת לבוא. כשהאיש הכניס את
המיטה לתוך המעלית רגלו של הנער נפגעה מעט מהדלת.
"תזהר, תזהר" אמרה אימא לאיש. במהלך הירידה במעלית הוא התעוות
מספר פעמים. עצמתי את עיניי, לא רציתי לראות.
הגענו לבדיקה. עמדתי מאחורי קיר הזכוכית והבטתי דרכו. הם קשרו
אותו למיטה, בשביל שלא יזוז במהלך הבדיקה. הוא נאבק איתם.
נאבק, עד כמה שיכל.
"די, די" אמרה אימא ברכות וקראה לו שוב ושוב בשמו. אני לא
מצליחה להזכר בשם.
הם עשו לו את הצילום. "דבר לא השתנה" אמר הטכנאי "אפשר
לחזור".
יצאנו מחדר הבדיקה. האם עמדה מחוץ לחדר, ספר תנ"ך בידיה. היא
התפללה. כשראתה אותנו, חייכה. היא לא שאלה כלום. הביטה על אמא,
ואמרה "הוא הבכור שלי. לעולם לא אשכח את יום הלידה, את הרגע בו
נתנה לי האחות להחזיק אותו. בכמה אהבה גידלתי אותו, שיחקתי
איתו, לימדתי אותו. הייתי יושבת שעות ליד מיטתו כשהיה חולה,
מקריאה לו סיפורים, שרה לו שירים..."

יום כיפור עבר מזמן. כל כך הרבה דברים קרו מאז, בית ספר,
חברים... אבל אותה תמונה, אותם דברים, לא יוצאים לי מהראש.
"מה היה עליו?" שאלתי את אימא, כמו משום מקום. היא ישר הבינה
על מי אני מדברת. "לא כלום, אין מה לעשות. הוא לא יחיה עוד זמן
רב, נגרם לו נזק בלתי הפיך"
רציתי לבכות, אבל אז נזכרתי באימו המחייכת. איזו זכות יש לי
לבכות?
הגשם פסק אבל עדיין קר.

נזכרתי, קראו לו חגי.