בוקר.
מקיץ משנתי.
ספק סתיו ספק חורף עכשיו.
צווחות עורבים מתגנבים לאוזני, "קרע" קרע"..
אל מולם במין קונטראסט זערורי מגיחים ציוצי ציפורי החופש והתום
- המתיישבות ומתייבשות להן על ענפי עץ האגוז המניב פירותיו
בימים מתיימרים ותכופים אלו ממש.
פירות עץ האגוז המתחכמים האלה שאין צורך לקטוף אותם וזמן רב
נשארת מידת בשלותם סובבים דירתי.
למה המין היפה שלנו אינו מסוגל להיות כזה?

מכווץ עיניי אט אט לצורך פתיחה רכה - ככרית ראשי התומכת.
עקבות קרניים חודרות לאישוניי המתרפסים,
תריסי טמפרטורות חמימות מנגבות צימרי מבעד לצוהר חלוני.
יום חורף, ועל שיערות ערוותי ניגרת זיעה רותחת.
"הפוך רדיקאלי מדיי - השימוש בו אסור בתכלית האיסור אלא רק
במקרה של ריתוק הגוף לאטום צפוף" - מתוך בוז חסר פשרות את
אהבתי בבגידת ניכזבות, ממלמל בלא מודע.

התעוררתי.
תחושה מעיקה, זו הבטן שרוטנת והגוף בשתיקה.
לוקח טלפיי ומתנייע לסף הנוחיות המשתנה.
את כל מחראותיי במיימי הביבים מוציא ללא דופי,
לכן זהו בדיוק הרגע שתמיד אני מוצא במקום זה את היופי.
בסיפוק ובאנחת רווחה חוזר חזרה אל מיטתי הנוחה.

חשבתי כי חזרתי לחלום, אך לא!
נביחות מרגיזות של "כלב דשא" כך קוראים אותו אצלינו, מנביח על
כל עו"ש פק"מ ואורגניזם מטומטם.
ממש מתחשק לי לצאת אליו במיטב מערומיי,
כשחפץ חד וחלק מונח בין...!!!