המוות תמיד מבקר כשאני עייפה - כאילו מנצל הזדמנות וחומק בין
החריצים.
סיפרו לי על סבתא כשריסיי עדיין היו דבוקים אחד לשני.
שמעתי אותו צורח, כי אבא שלו מת, בארבע לפנות בוקר.

ורבין...
ילדה בת שבע לא מבינה יותר מדי, אבל הורים בוכים לא רואים כל
יום.
הם העירו אותי באמצע הלילה, "רבין מת".
"איזה רבין?"
"ראש הממשלה"
"למה?"
"איש רע הרג אותו"
"אבל הוא היה חמוד..."
חיבוק ונשיקה, לחזור לישון.

קמתי בבוקר למציאות חדשה, לא הבנתי את זה אז.

עברו תשע שנים, עכשיו רואים שינויים.
נביאי שקר שמוכרים לנו שלום בקופסה ואהבה בשקית מנהלים את
חיינו היום.
קמים כל בוקר ומחליטים - במקומנו - החלטות שמשפיעות על
עתידנו.
ואף אחד לא יודע מה לעשות בכדי לשנות.
הצבא קוטף אותנו עוד לפני שבילינו יום כאדונים לעצמנו,
ושמחת החיים שאמורה להיות טבועה בכל אחד ואחת מאיתנו,
דוהה במשך שלוש שנים ריקות בגוון ירוק זית.