אני לא מאמין שאני הולך לעשות את זה. אני סוף סוף הולך לעשות
את זה! אני צועד לאיטי במזדרון שבו נמצא החדר שלה.ידיי מתהדקות
על האקדח שנמצא בכיס מעילי. אחרי כל השנים האלו, אני סוף סוף
עומד לנקום בכלבה הזו ששיחקה ברגשות שלי כמו בלגו שנים ארוכות
וכואבות. אין לי מושג קלוש איך יכולתי לאהוב אותה כל-כך.
אוקיי, אני עומד לעשות את זה.אני דופק לה בדלת. "מי זה?" אני
שומע את קולה. "ענת? זה אני, אני רוצה לדבר איתך שניה". היא
מתקרבת לדלת, אני שומע שהיא מתקרבת. אני שומע את המנעול מסתובב
בדלת. הללויה, הדלת נפתחת. אני נכנס אליה לדירה בצעדים גדולים.
"הכל בסדר?" היא שאלה. כנראה היא שמה לב בצורה שנכנסתי אל החדר
שמשהו ממש לא בסדר. בתנועה מהירה שלפתי את האקדח ויריתי בה.
ושוב. ושוב. ושוב. "תמותי, כלבה!!!" צעקתי, ולחצתי על ההדק עוד
כמה פעמים. רק אחרי כמה דקות הבנתי שנגמרה לי המחסנית. ענת
התמוטטה על הרצפה.  עכשיו אני באמת מרגיש הרבה, הרבה יותר טוב.
"יתגדל, ויתקדש שמה רבא" אמרתי לאט ובלחש. "בעלמא די ברא
כרעותה, וימליך מלכותה ויצמח פורקנה ויקרב משיחה... בחייכון
וביומיכון ובחיי.. בחיי... ע... ענת? ענת, תעני לי... ענתי?"
התקרבתי אליה. "ענתי, זה בסדר, את יכולה לענות לי עכשיו... ע..
ענתי, אני מצטער... ענתי שלי ..." עטפתי אותה בזרועותיי
וחיבקתי את גופתה השמוטה. "ע...ענתי, תעני לי, תגידי משהו..."
דמעה זלגה על לחיי. "ענתי, תגידי משהו... ענתי שלי... בבקשה
תתעוררי... תגידי משהו... בבקשה..."