החורף התחיל אתמול ברבע לאחת עשרה. בערך.
בעיניים שלי ראיתי, דרך החלון-ראווה של קפה גולדשטיין.
גולדשטיין זה בית קפה מיוחד. לא רק שאין שם לאטה, קפוצ'ינו
ומאקיטו, אחרי שעה שלוש אין שם אפילו סוכר, בגלל שהקפה סגור.
פשוט סוגרים בשלוש. כאילו שאין בעולם אחרי-צהריימים, כאילו
שאין בין-ערביימים, שלא לדבר על ערבימים ולילותים. כאילו שלא
פתחו בסביבה כל מיני R-קפה, ארומה, ג'ו ואילנסים.
וגולדשטיין? לא איכפת להם לאבד את כל הלקוחות.

מצד שני זוהי הסיבה שבגללה אני אוהב לקבוע פגישות בגולדשטיין
אין שום סיכוי ששולחן סמוך או קולני יפריע, או שעלמת-חן גלויית
טבור תפגום ביכולת הריכוז. עוד לא קרה שבאתי ולא היה מקום,
להיפך, לפעמים אין איש מלבדי.
לכן ודאי תבין עד כמה התפלאתי, כשהגעתי אתמול לגולדשטיין,
ברבע-לאחת-עשרה. הבית-קפה היה מלא מפה לפה. וקסמן כבר חיכה לי
ועוד לא הספקתי להתיישב, נפתחו ארובות השמיים וגשם החל יורד.
"גשם חזק", הוא אמר, "אבל..."
- זה כלום לעומת מה שהיה בהרצליה לפנות בוקר
- מוזר
- מה מוזר, שבהרצליה?
- לא, מוזר שבכלל
- רוצה לומר?
- רוצה לומר שכל שנה אותו דבר, בסוף אוגוסט מחכים לשביתת
המורים ובספטמבר לגשם הראשון. עובר ספטמבר עובר אוקטובר,
נובמבר כבר כמעט נגמר ואין גשם. אפילו זקני צפת לא זוכרים כזה
דבר. אחר-כך מתברר שבעצם הם לא זוכרים כלום! ואז קם חכם אחד
ואומר, כל שנה אותו דבר. מה אתם מחכים לגשם בספטמבר כאילו שאתם
לא יודעים שהוא תמיד מגיע בדצמבר.
- אז מה מוזר פה?
- מוזר שלמרות שאני כן יודע שהגשם יגיע רק בסוף נובמבר, אני כל
פעם מופתע מחדש ונתפס עם המכנסיים למטה, כמו אידיוט. הנה,
תראה, מכנסיים קצרים וסנדלים...
המבול נפסק אחרי רבע שעה. בגולדשטיין נהיה בינתיים צפוף עד
בלתי-נסבל. סגרנו עניין והלכנו איש לדרכו. כלומר וקסמן המשיך
לפגישה הבאה שלו ואני - אני לא היה מושג לאן אני הולך.

מכיון שלא היה לי מושג לאן אני הולך, הלכתי לאן שנשאו אותי
רגלי. הן פנו שמאלה לשדרות נורדאו, חצו את בן-יהודה והכניסו
אותי ללא היסוס לסופר השכונתי החדש AMPM . חייכתי אל הקופאית
ועד מהרה הרגשתי כמו בבית...
רק שבבית אתה מסתובב בלי עגלה, חשבתי לעצמי, וזה די טפשי, כי
גם בבית אני כל הזמן מעביר דברים, ממקום למקום. שלחתי יד למדף
של הקפה ובמקום להוריד צינצנת טסטר'ס-צ'ויס תפסו לי את היד:
- "מה עושה פה היועץ שלנו?!"  
- יובט-פויומאט, לא חשבתי לפגוש בסופר לקוחות
- למה לא, אתה דוקא נראה לי יותר איש קניות מאיש מכירות.

זה מה שהייתי צריך. לפגוש לקוח בסופר ועוד ביום חול...
נסיתי לעשות כאילו העגלה לא שלי. מה צריך מנכ"ל אקסיומאטיק
לחשוב על היועץ שלו אם הוא תופס אותו בסופר עם עגלה מלאה
טמפונים, מלפפונים במלח, מיץ אשכוליות ורוד וקוטג' יוגה, במקום
לחשוב על פתרונות חדשים ויצירתיים לבעיות חוזרות ונשנות. החזיר
לי את העגלה, אמר "תשמור על העגלה שלך" ונעלם כאילו שבלעה אותו
שלולית.

שלולית?
מה פתאום נזכרתי בשלולית?
כשיצאתי מהסופר הבנתי למה נזכרתי בשלולית. השמיים ניצלו את
ההזדמנות שהייתי בסופר והורידו עוד 30 מילימטר. הצומת
נורדאו/בן-יהודה הפכה בן-רגע לאגם. האמת ? אם היו לי מגפיים לא
היה מזיז לי, אבל למי יש היום מגפיים? אולי בכלל כבר אין
מגפיים בעולם ? אני לא זוכר שראיתי מגפיים של נייקי או אדידאס,
של ניו-באלאנס או של פומה.

אבל כשהייתי ילד היו בעיר המון מגפיים והמון שלוליות מפוארות.
הכי גדולה היתה של כיכר המדינה, וגם בריינס על שדרות קק"ל.
כמעט לכל שכונה היתה שלולית ולפעמים היו שתי שכונות מופרדות
על-ידי שלולית אחת. היו שלוליות שהצטיינו בעומק, היו בשטח והיו
שהצטיינו באריכות ימים. למשל, בתיכון עירוני אלף, היתה שלולית
קבועה מדצמבר עד מרץ, שזכתה לתואר "האגם הגדול" ובצדק, ומשכה
אליה עשרות חובבי טבע וציידי ראשנים וערצבים, ומהנדסי
אוירונאוטיקה לעתיד שהתחרו בהקפצת אבנים. שלום הג'ינג'י שלימים
התחתן עם רותי האינדיאנית, הצליח לקבוע שיא שלא נשבר עד היום,
37 פעמים קפצה האבן, עד שפגעה במשקפיו של המורה לטבע, שבדיוק
חיפש ראשנים בצד השני. אני לעומת זאת, הגעתי עם המגפיים עד
לאמצע האגם בלי להרטיב את הביצים ואפילו הצלחתי להכניס ערצב
אחד לצינצנת, ללא מגע-יד-אדם !!!
והיתה גם השלולית הקטנה של מאפו על דב-הוז, שהתנקזה במהירות
לשלולית הגדולה של המעבר מדב-הוז לפרוג. היינו נעמדים משני
הצדדים של מאפו ומשחקים פינות. מי שהיה מפיל את הכדור למים היה
צריך לדוג אותו מהשלולית הקטנה ואם לא היה זריז מספיק, היה
צריך לטוס למטה, דרך מפלי בית צעירות מזרחי ולנסות להוציא אותו
מהשלולית הגדולה. לא פשוט, תאמין לי לא פשוט.
ובכל זאת, להיות ילד במגפיים עדיף מלהיות מבוגר בסנדלים,
במיוחד ביום גשום, כשאתה עומד חסר-אונים לפני השלולית הגדולה
של נורדאו/בן-יהודה ולא יודע מה לעשות.

היה יותר אם כאן הייתי מסיים את הסיפור, אבל בדיוק באותו רגע
שמעתי קול מהשמיים
- אתה יכול לעלות אלי לקפה, עד שהשלולית תרד...
הרמתי את הראש ובקומה שלישית ראיתי פנים כמעט מוכרות.
זאת אומרת שאם תגידו את השם אני אכיר אותה מייד

- אני אשמח לעלות, אבל מי את ?
- עליך אני לא מתפלאת. אתה אף פעם לא זכרת. תעלה ותיזכר.
היא פתחה לי את הדלת בחיוך חמוץ. אחר כך התברר שגם קפה נגמר
לה. היא רצתה לרדת להביא ואני התקשרתי ל-AMPM ושאלתי אם השליח
כבר יצא אלי.
- הוא בדיוק יוצא אליך
- אז תעכבו אותו שנייה, טוב?
- בסדר. מה אתה רוצה להוסיף ?
- לא להוסיף. לשנות את הכתובת.
- זה רחוק ?
- לא, זה כאן, קומה שלישית מעליכם.

הוצאתי את הבקבוק מיץ אשכוליות ורוד סחוט-טרי ומזגתי.
היא נטלה את הכוס בתנועה רכה, לגמה ודמעות עמדו בעיניה
- אלוהים, אמרתי, מה עוללתי לך?!
- אלוהים, אמרה, כמה שזה מר
- אז תוסיפי לך כפית סוכר ותערבבי טוב טוב
היא הוסיפה, ערבבה כמו שצריך, לגמה בזהירות ושוב פעם
- אלוהים, כמה שזה מר
- אז תקחי עוד כפית  
היא לקחה עוד כפית וטעמה, ועוד כפית ועוד כפית,
המיץ נהיה כבר סירופ ועדיין לא היה מספיק מתוק לטעמה. משהו לא
הסתדר לה. הבחנתי שנוספו לה קמט ושערה כסופה. לנסיון חיים יש
מחיר, אבל שלא תבין, אהבתי את הקמט ונכספתי אל התלתל הקסום.
שתקה, אבל רצתה לדבר
ליתר ביטחון לקחה עוד לגימה,
ואמרה עוד פעם "אלוהים כמה שזה מר"
ואחר-כך הסתכלה לי בעיניים וירתה:
- המיץ הזה עזר לי להבין דבר חשוב. רק תן לי לסדר את המלים
- אל תתאמצי לנסח, פשוט תגידי מה
- המיץ הזה לא בא לפה היום במקרה, גם אתה לא,
בכלל אני לא מאמינה בצרופי מקרים,
כי לכל דבר יש בטח איזו סיבה.
                       
- המיץ הזה,
- וגם אתה,
- שניכם כמו החיים שלי:
- מוסיפים כפית סוכר,
ועוד כפית ועוד אחת וזה נהיה רק מר יותר

כי החיים האלה הם... אתה יודע מה?
החיים הם מרירות בלתי ניתנת להמתקה