רצינו להגיע עד לגבול האחרון.
אני התאוששתי מחורף קשה, אתה מחורף חייך.

כעת אני מבודדת כאן. בתים ריקים, ועצים צומחים מתוך ורידיי.
האם בקרוב אהיה הנערה שבילדותי ביקשתי להיות?
אינני כותבת שירה.

שוב עולה בי התשוקה, תשוקת ציידים, או בדידות סתם
את עיניך לנקר ולבלוע שיהיה בתוכי הרעל. שתהיה בתוכי.

לנקר את עיניך למען השחור משחור יהיה לי על מדף ויתבונן בי ככה
כולו, כמו המוות האדיב מכל, המאהב העדין ביותר,
כולך במבט של לוליין בטרם הקרקס יפשוט את עורך. תיבת פנדורה,
מי עשה לך ככה, מדוע השאיר צלקת.

וחדרה של האמנית מלא צבע
מסמנים גופות בריכוז כזה
שוב היא תוחמת את הגבולות.

ענפים שלמים, מדורים מלאים, עשויים חוטי תיל.
היא פוצעת, אהובי.

אמרתי ברק המאכלת. תמיד יהיה מלאך, תמיד יהיו גחלים, שני פיות,
ולשון צרובה שמגמגמת חומרי אהבה.