כף יד מתקבצת ומבליטה אחת מאצבעותיה, עליה מוטלת המשימה, זו
היא שתבשר לדיירי הבית שאורח לא קרוי מחכה להם מצדה השני של
הדלת, היד נשלחת לפנים והאצבע כבר יודעת את  משימתה אי שם בין
הפעמון לשלט החרוט בעץ "כאן גרה בשלווה משפחת כהן", דפיקה קלה
מלוות ברגע של שקט, צלילי צעדים מתקרבים והדלת נפתחת, המפגש
מתרחש.
"מר כהן?" שואלת הדמות ונענית בחיוב "שלום לך, שמי אייל ואני
כאן כדי להציע לך עיסקה שלא תאמן"
לא משנה מה אתה מוכר אני לא קונה" הישיר תשובה האיש בעל הזיפים
הצפופים.
"שנייה, חכה רגע, מאיפה אתה יודע את זה, אני מבטיח לך שמה שאני
מציע לך ישנה את חייך, זוהי סדרת ספרים מופלאה של חברת ידע לעם
מעשירה כל דעת ומרחיבת אופקים" הפצירה הדמות בעלת המשקפיים
המעוגלים.
"עשה לי טובה אל תתעסק לי בדעת ואל תרחיב לי את האופקים"
"אדוני, אני אספר לך משהו, מהמכירות האלו אני מתקיים בזמן
האוניברסיטה, אתה מבין אני סטודנט לפילוסופיה שנה שלישית וזו
העבודה שלי אז אולי בכל זאת תקדיש לי חמש דקות מזמנך" מנסה
אייל הסטודנט בגישה אישית אך מייד מגיחה התגובה.
"לך לעזאזל" קורא מר כהן לעברו וטורק את הדלת, רגע של שקט,
צלילי צעדים מתרחקים וניצוץ מופיע בעיני האורח הלא קרוי.
לאחר כמה ימים שוב נשלחת אצבע אל עבר הדלת של משפחת כהן, הפעם
זוהי אצבע יותר מבוגרת עם קמטים קטנים ושערות מלבינות, דפיקה
משולשת עמוקה ושוב אותן פסיעות נשמעות, דלת נפתחת ומר כהן
מופיע במפתן, מולו ניצבים אייל הסטודנט ואיש מבוגר כסוף שיער,
הוא זה שהקריב את אצבעו במסע אל עבר הדלת, עובר שבריר של רגע,
עובדו הנתונים בראשו של מר כהן ונשלחה קריאה לאוויר
"תגיד לי לא אמרתי לך משהו נודניק, אני לא קונה את השטויות שלך
ולא איכפת לי גם אם אתה מביא את הסבא שלך"
אבל האיש המבוגר לא התרגש ומיהר לפנות בנימוס אל האיש קשה היום
עטוי הגופיה דקת הכתפיות "סלח לי מר כהן אבל אני אינני סבו של
הבחור ואיני מוכר דבר, שמי פרופסור ביטון ואני המרצה של
הסטודנט שלצידי, אתמול פנה הוא אלי בהתרגשות רבה וסיפר לי שיש
לך גישה מעניינת לחיים"
"פרופסור הא?" התפלא מר כהן.
"כן אדוני, פרופסור ביטון מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטה, אייל
פה סיפר לי שבפגישתו איתך נשאר הוא חסר מילים וזאת למרות היותו
בקיא בתורת הדיון ותלמיד פילוסופיה מצטיין ולכן באתי בעצמי
להיווכח על מה זה התפלא אייל"
"רגע מה אתה רוצה לא הבנתי" נמלא לרגע בחשד מר כהן וגירד את
מצחו
"אני רוצה להבין את גישתך לחיים מר כהן, למשל מה לדעתך היא
מהות הקיום?"
ולמשמע השאלה הפילוסופית הגיב מר כהן כלראשונה "תעשה לי טובה
ולך לעזאזל" הוא קרא לעבר הפרופסור המבוגר כשלאחר כך אחז בידית
הדלת בכוונת טריקה אך פרופסור ביטון לא הרפה
"סלח לי אדוני אך אני כבר שלושים וחמש שנה חבר בקהילה האקדמית,
חקרתי גישות אינספור הבנתי לעומקן אידיאולוגיות רבות מאוד ואני
יכול להבטיח לך וכל בר דעת יסכים איתי שכשאתה אתה קורא לי ללכת
לעזאזל אינך מסביר דבר"
"למה מי אתה שתבוא ותגיד לי שלאמר לך, מר פרופסור נכבד, שתלך
לעזאזל זה לא מסביר כלום, אתה יודע מה, זו האידיאולוגיה שלי,
בסדר"
"אה...אני...תשמע זה..."מלמל האיש הקטן והמדופלם
"אתה יודע מה, בוא תחשוב על זה מחוץ לדלת כי אני קצת עסוק"
ניסה מר כהן בגישה רגועה מעט והפרופסור ותלמידו מצאו את עצמם
מחוץ לדירה "גם כן פרופסור" סינן מר כהן לעצמו בעוד שבעיניו של
פרופסור ביטון הופיע ניצוץ דומה לזה שהופיע כמה ימים קודם לכן
בעיני תלמידו.
וכך נפוצה השמועה בקהילה האקדמית על אותו אדם שהשאיר את
פרופסור ביטון פעור פה, רבים חשבו להתעמת עימו אך ידעו שאין
רמתם הרטורית עולה על זו של המרצה הוותיק לפילוסופיה. לאחר
שהפכה השמועה לשיחת היום החלה גם העיתונות המקומית לרחרח עד
שעל שער המקומון הופיעה תצלום צבע ענק שלמר כהן מציץ מחלון
ביתו בגופיה הלבנה שהפכה לסימן ההיכר שלו "מי אתה מר כהן" זעקה
הכותרת אך הכתבה עצמה הייתה קצרה עד מאוד וכללה פניה של כתב
העיתון שנענתה, איך לא, בקריאת "לך לעזאזל" מסורתית מפי מר
כהן. שבוע לאחר פירסום הכתבה שוב נשלחה אצבע לעבר דלת משפחת
כהן, אצבע יותר חטטנית מקודמותיה זאת אפשר היה לראות על פי
החלקלקות שבה הגיחה ליעדה, גם את בעלת האצבע הזו רצה מר כהן
להשיב בקריאתו האוטומתית חזרה לדרכה אך בעלת האצבע עצרה את מר
כהן והציגה עצמה כמפיקה מערוץ הטלוויזיה "מר כהן רציתי להציע
לך להתראיין בתוכניתנו המשודרת בזמן שיא אל מול עיניהם של
מיליוני הצופים בבית ישראל"
"מה, ממש טלוויזיה" התפלא מר כהן.
"כן, אנחנו מאמינים שחשוב שתחלוק את חוכמתך עם שאר העם, אז בוא
נקבע שהרכב שלנו יאסוף אותך ביום שלישי בשש ורבע" סיכמה לבסוף
המפיקה.
"כן, וודאי, אהה למה לא" גמגם מר כהן בעוד המפיקה נעלמת בתוך
חדר המדרגות האפל משאירה את מר כהן בדלת פתוחה וראש מוצף
מחשבות.
וביום שלישי עלה מר כהן על הרכב שהוביל אותו לבנין הטלוויזיה
המפואר, הוא נכנס בשעריה התאפר אצל מאפריה ואף שוחח עם
תחקירניה עד שנכנס לאולפן המואר באור מזויף, בטוח בעצמו כמו
שלעולם לא היה. האמת שלא היה לו למר כהן במה להיות בטוח כי גם
באותה עת הוא לא ממש הבין מה הייתה המהומה סביבו אך זוהי
טלוויזיה ארצית ואין כאן מקום לספקנות. וכך התיישב מר כהן על
כיסא המרואיין וחיכה לאות הבמאי שחולל התעוררות בקהל שלוותה
מחיאות כפיים שלאחריהן פנה המראיין אל המצלמה ופתח את דבריו.
"שלום לכם צופים נכבדים, הערב אנחנו מראיינים כאן בתוכניתנו בן
אדם מיוחד המסתמן כאחד המוחות המבריקים במדינתנו, גישתו הדהימה
רבים ואף הספיקה להכות גלים בקהילה האקדמית, ערב טוב מר כהן"
"ערב טוב גם לך" ענה המרואיין הלחוץ מנוכח המצלמות.
"ראשית הייתי רוצה לפנות אליך בשאלה שאני מניח שרבים מצופינו
מעוניינים לשמוע את דעתך לגביה, מר כהן, מה יהיה עם המצב
האחרון"
"אהה.." הרהר לו קול מבויש שלפתע נמלא בטחון "לך לעזאזל" הוא
צעק עד שתדהמה אחזה את כל הקהל, ורק איש אחד קם ממקומו וקרא אל
מר כהן "סתום את הפה שלך יא טמבל" שקט הסתרר באולפן, על מרקע
הטלוויזיה הופיע מרואיין נבוך כאשר ניצוץ קטן מנצנץ בעיניו, מר
כהן המהם לפתע שברי מילים, הוא לא ציפה לתגובה שכזו אך אז כף
ידו התרוממה אל גובה כתפו מכוונת אל אותו האמיץ שהתייצב ממולו
והתאגרפה לה כך שרק אצבעה האמצעית למודת השנים נשארה זקופה
כמחווה עממית.