החלומות שאנחנו חולמים
הם הדבר האחרון שנותר לנו.
שלם,
בלי פצעים,
שנינו נזרקים על הים.
בואי תרדי איתי למצולות
שם נמציא לעצמנו
חיים חדשים.
נטולי תחושת כעס,
רק אנחנו נותרנו,
אחרונים במלחמה.
היופי הורס,
הכיעור, שייך רק לנו.
החלומות, הם המציאות לה אנחנו שייכים.
לא בזים לתסבוכים,
שנים האמנו במה שלא היה לנו סיכוי.
עכשיו, משוחררים מכאבים,
בואי תלמדי אותי לאהוב בלי להרגיש כעסים.
בואי איתי למדבר,
ננוע לאט,
בלי לפחד מאלוהים,
בלי לבקש חרטה.
המצאנו לעצמנו התחלה,
הסוף ימציא את עצמו.
אולי נהיה לבד,
אולי ניעלם שכולם יחזרו בחזרה.
אנחנו האחרונים שנותרנו,
בלי תחבושות על הפנים,
בלי ארונות להסתיר שלדים,
היינו מוכנים לגלות את הסודות.
אל תשכחי, הלב תמיד מכה
שהוא מגיע לנקודת השיא.
משם אנחנו שוב לבד.
בואי נעלה על ההרים,
נביט אל האופק,
ילדותנו שזורה בבתים חסרי דלתות.
לא ידענו איך לברוח
מכול החופש.
האמנו בסוף, שזה רק שלנו.
מכשירים, ומשחקים של ילדים,
הכול הסתובב סביבנו.
עצובים מזה שנותרנו בחוץ
לא היה לנו עם מי לשחק,
כולם המשיכו בחיים.
רק אנחנו נותרנו עם חלומות שלמים,
והם הדבר האחרון שנשאר לנו בינתיים.
עד שתגיע המציאות, ותסיר מעלינו את העיניים.
תחזיר את האור המסנוור,
זרקורים יאירו.
בואי נמציא את עצמנו מחדש,
כמו לא היינו מעולם,
שייכים למשחק הזה, בעצם.
היופי הורס,
הכיעור שייך רק לנו,
בלי פצעים ובלי חבלות.
בואי איתי אל המראות,
נביט על עצמנו,
שניים, בלי רחמים.
מוכנים להתאבד
עד הטיפה האחרונה.