כמה שיותר אנחנו נוגעים
אנחנו יכולים לראות
את הכאבים
הקור משאיר בנו צלקות על העור
את אוחזת בי חזק
זה משאיר לי סימן לכמה דקות
והנה שוב החורף
שוב יש תחושה, שמשהו זר ונעים
משתלט לנו על החיים
אולי זו המחשבה,
שאנחנו לא כאן באמת
הרקע של הרחובות, המרפסת הסגורה
צלצול השעון בבוקר,
המגע שלא מניח לנו
גם אחרי דקות רבות של מרחק
את לובשת מעיל דק, וצעיף חום
יוצאת החוצה
ואני מביט בך מהחלון
יש קול נעים שמלווה אותנו
אומרים שזה הפסד
שאי אפשר לחיות בלי תחושה של זמן
אני רוצה לחשוב
שלעולם לא ניפרד מהחורף הזה
שגשם יורד וגולש מן המדרכה אל הכביש
אפשר לראות אותנו נזכרים במקומות רחוקים
ואת מחייכת, זה לא משתנה לעולם
אני מחבק אותך
אפשר ככה לראות את כל הסימנים
ושוב אני מצייר משפטים על נייר לבן
את ברקע, כמו אותה עיר
שחוזרת אלינו כול חורף
העיניים עצובות, את מגישה לי את היד
ומבקשת שאחזיק בה, עד שלא אוכל יותר
ואנחנו מקשיבים לשקט
לגשם היורד
אי אפשר להתפרק, מכל המחשבות
להשאיר הכל נעול בחדר קטן, ולצאת החוצה בתחושה של ניצחון
אני רואה אותך עומדת מולי
שנינו מתקרבים לחלון
לקבל את פני החורף
באמצע ערב שיורד
את נמסה, אל תוך התחושה
גשם מטפטף על שמשת החלון
הפנים שלנו נראות יפה יותר
שיש להם הגנה כזאת
נזכרים בעיר אחרת, שם היינו מתבוננים שעות
בפארק המתמלא, בגשם היורד
אני זוכר כול בדל סיגריה
שלקח מאיתנו עוד רגע של נשימה
ואחרי זה צחקנו
לא הרגשנו צורך להצטער
שהרוח הנשירה את הענפים מהעץ
רק בחורף, שומעים קול נעים שמלווה אותנו
רק בחורף, משהו זר עוטף אותנו
ומכניס לתוכו, כמו מבקש שנישאר איתו
עד שיחלוף החורף
את מחייכת בעצב, אני לא מנסה משהו אחר.
מחבק אותך, זה משאיר סימן, ככה זה בחורף.