הנהג עוצר, מטרים ספורים לפני התחנה
אני עולה בכבדות
משלם, הוא מביט בי
אני לא מחפש רחמים במבטו
ונעמד בפינה
ידיים בכיסים, מחזיקות אותי מכל הרעידות
הגשם התחיל
וטשטש את הראיות
שפעם היה לנו מקום לחיות
אומרים שהחורף לא תהיה מלחמה
ואני מרגיש מוזר, לעמוד פה בלעדייך
מוזר שאין לנו זמן לקחת, בתור תרופה
בין חלונות הראווה השבורים
לזוגות שחוצים את הכבישים במהירות
אני מביט וחושב
איך לא הצלחתי להיות
הגבר שחיפשת בסרטים
איך את לא הצלחת להיות זו
שזורקת מעצמה את הקסמים
פנסי הרחוב, מסנוורים מתוך שלוליות
הכל חשוך, והגשם מטפטף על הגג
האוטובוס נכנס אל מקומות שמעולם לא הייתי בהם
אף אחד לא עולה
אני מחפש אותך דרך החלונות הנעים
אף פעם לא הצלחתי להגיע עד אלייך
הגוף מוטה על הצד, מחזיק אותי חלש
אם תעבירי במדרכה ממול
אני אצא החוצה, ואתחיל לרוץ אחרייך
עד שלא אוכל
אסתפק רק בך
הנהג עוצר בתחנה הסופית
ומביט בי, מבקש נחמה למשהו שאין לי שליטה עליו
הוא חוזר חזרה, הוא כמוני יודע
אין הרבה על מה לשמור
המחשבות מתפרקות לרסיסים
אני מביט על הבניינים, משרדים גבוהים מצופים זכוכית
הגשם מכה חופשי, ואני מרגיש את זה בפנים
לא הצלחתי להיות החלום שאת רצית לחיות
לא הצלחת לעצור לרגע, בלי להרגיש אכזבה
מביט על התחנות הריקות, זה אני שנוסע בלי מטרה
מחפש אותך בכל פינה
בלילה גשום, מול משהו שאיבד את פניו
תמיד יש צורך להתנחם, לחפש הסברים למשהו חולף
לא מביט בשעון, הגשם ממשיך חזק
כמו יודע, שאין סיכוי שאתנגד
רוצה להיזכר בפנייך, במגעך, במשהו שלקח אותי רחוק מכל זה
בתחנה הבאה אני יורד
הנהג ממשיך, בלי לחכות,
אולי אתחרט
אני מביט על הכביש
וממול, אורות של פנסים דולקים
אולי חיפשתי רחוק מדי, אולי הלילה שיקר ממילא
מהרהר מה יהיו המילים שאכתוב
כשאמצא אותך
ידיים בכיסים מחזיקות אותי, עייף
זה לא הגשם, זו את
לא הצלחתי להיות, השיר שאהבת
לא הצלחת להיות הגשם האחרון