איי שם שדונים מתרוצצים להם בין עצי דובדבן פורחים ומשחקים
בינם לבין הפיות שעפות להן,חופשיים מכל דאגה וכאב.בהם מביטות
נימפות היער בשמחה,וצוחקות על כל שדון שגם מנסה לעוף לאוויר
כאילו הוא פיה בפני עצמו.
פיניקסים עפים סביב כוכבים נופלים בשמיים ומבקשים להגיע
הרחק,הרחק לתוך השמש הבוערת שם בשמיים.דרקונים עפים שם בין
עננים, משחקים תופסת עם סוסים מעופפים וילדי כנף.
שדות של פרחים פורחים להם בשלווה,ממתינים ללילה שבו מגעך ילטף
את עלי כותרתם וישחררם מהצער..

אילו השמיים היו מתכסים בנוצות מלאכים היית יודעת שזהו הסוף,
אך מה מונע ממך עדיין לצעוד אל עבר החלומות הרחוקים מידך,
מה עוצר ממך לרקוד לאור הירח?
אילו היית פוגשת שדים רצים בין הארץ לשמיים
אז ליבך היה מתמוטט מהאימה האוחזת בו,
אך אין עוד פחד אשר יכול לימנוע ממך להפליג על רוחות
תקוותייך,
אלו רק סיוטייך אשר אוחזים אותך מאחור בתוך סבך שקרים וחזיונות
שווא
אשר לא יעזבו אותך עד אשר תרימי את עינייך קדימה עם דמעות של
שמחה.
ואם תראי כנפי מלאכים מכסים את ראייתך
תדעי שאת אינך רחוקה מהסוף

עפים לעבר שמיים בוערים,
מנסים להתרחק מהשממה ששולטת בנישמתנו,
רואים את השמש כה קרובה אלינו אך היא עדיין מסתתרת מאחורי
הירח.
גופנו מתייאש,ליבנו כבר עייף.
אך אין לנו אף לא נוצה אחת שיכולה לנשור,
כי אנחנו כאן רק כדי ליטבוח במלאכים,ליטבוח בהם על כל אשר הם
עשו לנו!
נעלה אותם להבות הגיהנום עולה לגן-עדן
אשר אבד לנו ולעולם לא ישוב עוד,
ונבקש מנפשנו למות למען אותה אחת אשר כבר נעלמה..

מלאכים שרים בתוך נשמתך,
מבקשים להגיע רחוק אל תוך השמיים המושלמים שלהם,
אך נשמתך קוראת למלאכיות לבוא לעזרתך כי אינך רוצה בשלמות
המוגזמת של הגן-עדן שמעל.
גופך רועד בזעם יוקד,ומפחד נורא שמה את תפסידי לקריאת המלאכים
ותנועי לתוך אבדון שאפילו המלאכים לא מבינים בו.
ואת שרה בשביל שפרחים יפרחו בתוך נשמתך
וירחיקו מעלייך את צחנת גאוותם של המלאכים הרבים הצועקים בתוך
נשמתך את מילותיהם ושקריהם.
ואת עוצמת את עינייך ומנסה לראות שוב את אותן פנים מצולקות
מהסבל הרב של אותן מלאכיות שפגשת.

את צוחקת אי שם במרחקים,
אך אני עדיין מרגיש את צחוקך זורם דרך נפשי,
וזה עדיין מזכיר לי שהעולם לא מספיק גדול בשביל כל השימחה אשר
בנשמתי מושרשת.
עיניים אני נושא לשמיים כשהערבים ששם צוחקים לעצמם
על עד כמה אני אידיוט שנישארתי במקום.
ואני מקלל ויורק,בועט ונושך!
את כל רוחות תבל אשר עוטפים אותי בחלומות של בדידות וכאב!
ממשיך להלחם במה שאני השארתי בעברי,
רק כדי לראות אותך כאן לצידי,
כי אין חלום ולילה אשר יכולים להשתוות לחום גופך,ואין עוד
בדיחה המשתווה לחיוכך..

נעים דרך חלומות וסיוטים,
אוחזים בידינו חרבות של הומור שחור.
אך איננו צוחקים למראה הגיהינום בכבודו ובעצמו.
קורי שיכחה מכסים את פנינו, אך עיניי יריבנו מכוסים באור
וכוכבים, וצחקוק של פיות בוקע מגרונם.
קולותינו שבורים וצללינו מתארכים לעבר הדרך שעליה אנחנו הולכים
לצעוד,
מאחורינו אפלה מכסה כל מקום שבו היינו,
ומלפנינו השמש זורחת בזעם.
בידינו חרבות נוטפות רעל אדום ופחד עמוק בליבנו מושרש,
בעוד בלב אויבנו תמימות מושרשת ובידם.. פרחים בוערים.

צועדים בתוך הדמיון,
קוטפים פרחים סגולים מהעצים הגבוהים.
הולכים על גבי דשא ירוק,
אשר מלטף את כפות רגלינו העייפות.

הרוח מקררת את שרירנו הבוערים, מביאה אתה ריח מלוח מהים.
הירח ממלא את נשמתנו דרך העיניים בתקוות וסיוטים, מבעיר בנו
עוצמות אשר אנחנו כבר לא מכירים.
ומאחורינו אין לנו צללים אשר יראו מהיכן באנו,
ואין עוד אפלה אשר מנסה להגן עלינו מפני החלומות, רק אני ואת.

את מזכירה לי את הדברים הטובים שאבדו,
ואני מספר לך עוד בדיחה קטנה, רק כדי שנשכח את מה שלפנינו

מבעירים את השמיים בסיוטים שחורים של צחוק וזעם,
בוכים דמעות קטנות של פיות ומלאכיות,
אך ורק מתוך התקווה שנוכל לחיות יום נוסף בגן השושנים הקטן
שלנו.
הבועה נסדקת מרוב שימוש,
אך איננו מרגישים את רעידות לבנו הארור שחש בכאב מזויף.

צוחקים בלי קול, שיר בלי יגון,
רואים את השמש זורחת בשנית, אך איננו מוכנים לותר על
הכאב!מתלבטים בין ימין לשמאל,בין הררי שלג לבין כרי דשא
מצהיבים, מקיאים את נשמתנו מכל הכאב שעובר דרך כל חושינו,
צוחקים ובוכים פעם אחר פעם רק כדי לדעת מי אנחנו

אין לנו מנוס מפני הצחוק הגואה בתוך גרוננו,
כמו הגאות של ירח מלא.
אנחנו נחים על זרי הדפנה, נחים על גחלים בוערות,
רק כדי לדעת שאנחנו באמת חיים.
אך איננו מודים בכך, בפני עצמנו אנחנו עדיין אלים,
אנחנו עדיין טהורים, אפילו כשהדם נוטף מכדורי רובינו.
להיכן נעלמו זיכרונותינו, לאן נעלמו תיקוותנו מתחת לאור הירח.

צעד אחר צעד מנסים אנו להתרחק מהאור, עצמי מקלל את השמיים
שנותרים ריקים מעננים, ריקים הם מרגש וכאב.
להבות הולכות בעקבותינו, משמידות את זיכרונותינו, אך אנוכי לא
מוותר בקלות וממשיך לכתוב פתקים אל תוך העתיד.

שקרים עוטפים אותנו, מסתירים אותנו מעיני העולם,
בוחנים את העולם דרך מסך של מוות ושנאה.
לא מוכנים עדיין להלחם, לא מוכנים להכנע לכאב,
מפחדים לנוח אפילו לרגע.

לא רוצה עוד להוביל את החיים לעבר אותו מסלול אפל של גורל ודאי
מראש!

אי שם בתוך החלומות שלנו אנחנו לוחצים את העננים אל מעבר
לשמיים, מחפשים שיר או שתיים בתוך נשמתנו כדי שלא נהיה לבד
בתוך צללי נשמתנו.

אנחנו לא מוכנים לוותר על המלחמה,
רק כדי שלעולם לא נשכח מהו השלום שאליו אנחנו כמהים.
צוחקים ובוכים לאור ירח קריר,
מקווים שאורו יחדיר בתוכנו אומץ ותקווה בזמנים שבהם חלומותינו
מתגשמים.
בוכים וצוחקים לקול שירת המלאכים שבתוכנו.
צורחים אל תוך נפשנו בניסיון לשבור את העולם שאנחנו לא מאמינים
בקיומו. ורצים הלאה כדי להשאיר את פחדינו מאחור.

יוצאים אל תוך חלומותינו,
דורשים מהמוות לצוף אל תוך האור ולשחרר אותנו מכבלי האימה.
דורשים אנו מכם לחיות את אותם חלומות שאיש אינו יכול עוד
לזכור,
כי אנו עייפנו מלנסות לעוף עם כנפיים עשויות דבש ונוצות.
מלאכים עפים בשמי האור, מורידים מעלינו כאב ואסונות למכביר.
אנו עומדים באור רק כי קר שם כל כך בחוץ.
אנו עומדים באור כי אותנו האפלה מגרשת מתוך תוכה אל תוך האור.

אל הגיהנום נשמתנו אורגת,
אך איננו יכולים עוד לשוב אל תוך להבות הגיהנום.

אני אישית לא מקווה לראות אותי יוצר עוד דבר כזה
(ולא בגלל שזה ארוך).
תהנו ממה שנמצא מתחת למילים, ואם לא הבנתם... לא נורא, לעיתים
גם אני לא ממש זוכר למה...