ראיתי את אלוהים. הוא ישב על אחד הכיסאות השבורים שבתחנת
האוטובוס. אני חושבת שהוא חיכה שם דיי הרבה זמן, בגלל שנראה
קצר רוח. הוא נראה כפוף, עיניו האפורות היו יגעות ונראה כאילו
הכסא לחץ עליו מעט.

ממש על ידו, ישבה בחורה צעירה, שחולצת הרשת השחורה שלה לא תאמה
את חזייתה, שהיתה כצבע המסטיק שהגיח לעיתים תכופות מפיה.
גרביוניה השחורים היו מתוחים בין רגליה השלובות. האיפור שהיה
מקובע על פניה היה מרוח בצורה בלתי אחידה, כאילו ירד גשם
זלעפות והיא היתה היחידה שנותרה ללא מטריה. תוך פיצוץ בלונים,
היא ספרה שטרות בידה, ובמבט חטוף הגעתי אני לשלוש מאות שקלים.
כולנו ידענו באיזה מקצוע היא עוסקת, אבל העדפנו שלא להפגין
זאת. אלוהים הפנה מבטו אליה, ובחוסר התלהבות הפנה את מבטו
העצוב יותר לכיוון השני.

על ידה עמד גבר שנראה בשנות השלושים לחייו. הוא, לעומת זו
שלפניו, היה לבוש במכנסי ערב שחורים, חליפה המעידה בצורה חד
משמעית על מעמדו בחברה, והרכיב משקפיים - כאילו ובאו בחבילה
אחת עם אותה חליפה אשר לבש. הוא הסתכל בקוצר רוח על העולם
הסובב אותו, והיה כולו מחובר לטלפון הנייד שצלצל ללא הרף שוב
ושוב. היה ברור שהוא מאותם אנשים שמקדישים את כל כולם לעבודה,
והוא אף טרח להסביר לזה שעמד על ידו, שאתמול גררו לו את
המכונית ועל כן היום הוא נאלץ להגיע לעבודה באוטובוס. הוא
אפילו התנצל על הרעש שהוא גרם לכולנו, בתירוץ שהוא מאחר כבר
בחצי שעה, ומכאן הטלפונים הבלתי פוסקים. לרגע חשבתי, שלמרות
איך שהוא נראה והתנהג, אולי בכל זאת טעיתי והערכתי אותו לא
נכון, אבל שיחת הטלפון שקיבל לאחר מכן, הראתה שצדקתי. השיחה
כללה פרץ גידופים בינו ובין מישהו שהתיימרה להיות האם לבנו. הם
רבו ביניהם מי ייקח הפסקה מחייו הגדושים ויפנה מעט זמן בשביל
לקחת את הבן לחוג היום. כמובן ששניהם המציאו יותר תירוצים מנער
מתבגר בתיכון, וכמעט הצליחו לשכנע אפילו אותי, ששניהם לא
ראויים לילד המסכן. העברתי שוב מבט חטוף לאלוהים, והוא מצידו
לא הגיב, רק משך את כתפיו באי נעימות והמשיך להראות עגום.

רציתי לשאול את אלוהים למה הוא עשה את הכול ככה? למה אין שום
דבר מושלם, או לפחות טוב בעולם הזה? למה הוא לא מתקן את הכול
ומעדיף להישאר עצוב?
אבל לפני שהספקתי לפנות אליו, הגיע האוטובוס שאליו חיכה. הוא
קם בכבדות, סידר את מראהו, ועלה על האוטובוס.