[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אריה חורשי
/
רוכבי האריות

אלנקוה
יש אצלנו ביחידה בחור דתי מישיבת-הסדר.  בחור צנום, לא אבדאי
או ג'בר, רק כשהוא מדבר, יוקדות עיניו כמדורות אש קטנות. כולם
ביחידה מכירים      את חבריהם בשמם הפרטי, כמו יוסקה, צחי,
עמי, ז'קו, מוישה, אך איש אינו יודע את שמו הפרטי, ואם תשאל
אותו יענה לך:
"אלנקוה"..
"אלנקוה? אולי אוקינווה  זה השם שלך?  מה אתה, יפאני, שוגון?
איך קוראים לך. מה השם הפרטי שלך?"
"מה חשוב שמי הפרטי? מי אני שיהיה לי שם משלי, אבל אלנקוה זה
שם שאני מתגאה בו, וכך אני רוצה שתקראו לי ובשם זה  ,אם אעלה
פעם למעלה, תזכרו אותי."
"או-קי, אלנה!"
"אל תקצץ את שמי. אלנקוה אמרתי וכך יישאר בשבילך!"
""ואללה, ראש אלומיניום אתה -מתחמם מהר ומתקרר לאט. בסדר,
אזכור מה שאמרת. רק תסביר לי, איך אפשר לקרוא לך בשעת פעולה?
נניח שאני רואה מכוון עלינו אר.פי.ג'י. אני צריך לקרוא לך
ב'בודדת' או ברווחים: א ל נ ק ו ה, שבור הצידה, אר.פי.ג'י!
בינתיים כבר כולנו נהיה "אל מלא רחמים!"
"הכל משמים! איך אומרים: "כדור תורן!"
"אולי צדקת. אם עוד לא הגיע  התור לכדור לפגוע בך, אז  אפילו
מטען נפץ לא יזיז אותך."
כבר למחרת שיחה זו, נישא שמו של אלנקוה בפי כל החברה. יום אחד
ראה אותו המ"פ, כשהוא מצייר על גב ה"זלדה" (כינוי בצבא לנגמ"ש)
אריה נוראי ועליו רוכב איזה רבי עם זקן ארוך: "מהזה, בר
כוכבא?" שאל אותו המ"פ כשארשת לגלוג על פניו.
"לא, ענה אלנקוה ברצינות, "זהו הסמל של רבי אלנקוה".
"סמל? ולמה, הייתי רוצה לדעת, אתה מצייר אותו על ה"זלדה"?
"זה יהיה סימן של הרכב המוביל, החלוץ המאבטח!"
"ואם הצוות שיצטרך להוביל באותו היום, לא יסכים לנהוג את
ה"זלדה" שלך ודווקא  ירצה להשתמש ב"זלדה" שלו?
"אני אנהג אותה!" קבע אלנקוה בביטחון.
"אתה תנהג אותה? תמה המ"פ, "אני  הוא שיקבע בכל יום מחדש, מי
יהיה  הצוות המוביל ליום זה, אלא אם כן החבר'ה מסכימים להתחלף
בעצמם!"
" אני אבקש מהחבר'ה, ואם יסרבו לי אגש בקשה בכתב דרך צינורות
המקובלים, ז"א למג"ד ואבקש רשות להוביל את הטור באופן קבוע
יום-יום. אלנקוה היה בטוח לגמרי בצדקת דבריו. "תראה, ישהם
ביחידה שלנו חיילים, שהם בעלי משפחות, וכל פעם שעליהם להיות
חלוץ המוביל, הם נתקפים בחרדה. אין לי כלום נגד חברי, אבל מי
שחרד, או  לא משוכנע שמקומו בראש הטור, אינו יכול להוביל!"
"אני מסכים אתך" ענה לא המ"פ, "אבל הייתי רוצה בעניין זה לקיים
שיחה עם החברה. אולי נמצא, נוסף עליך, עוד כמה מתנדבים ל"רוכב
על האריה". אגב מה מקור הציור שציירת?"
"זה סיפור ארוך ובהזדמנות הבאה אספר אותו בחפץ לב".
נראה שאלנקוה רצה להמשיל בציור על ה"זלדה".
"מה דעתך שהערב בשעת השיחה, תספר לנו מה פשר הציור הזה?"
"בסדר, המפקד", ענה אלנקוה  בקיצור והמשיך לצייר את האיש הרוכב
על האריה.
השמועה על השיחה עם המ"פ עברה במהירות בין החבר'ה. עד מהרב
החלה החבר'ה לרטון ולהתלונן בינם לבין עצמם על מעשיו של
אלנקוה:
"שוויצר, רוצה להתבלט ועושה רוח, כמו ונטילטור!"
"הוא חורש עננים בעף שלו" קבע חייל אחר.
"דחיל רבק, עזבו אותו. תנו לו לעשות דאווינים. חכו כמה ימים
ואז תראו איך הוא אוכל את עצמו בלי מלח! הוא עוד יבקש, כמו
בובלה שיחליפו אותו!"
"רוצה להיות בר-כוכבא!"
אך לאלנקוה כל זה  אינו נוגע. הוא לא נפגע מדברי חבריו, וניסה
להסביר את עצמו: "אתם לא הבנתם!  הרוכב על האריה אינו הגיבור
בר-כוכבא, אלא אחד מאבות-אבותיי. זה היה רבי, שנקרא בצדק "בעל
הנס". סבא שלי, זכרונו לברכה, שסיפר לי על המעשה הזה. היה משנן
באוזני, השכם והערב, את האמונה שהאשם בוטח באלוקים -אינו צריך
לפחד משום דבר. לא מכדור ולא ממוקש! הוא יכול בכוח אמונתו,
אפילו לילות על כבו של האריה!"
"אם כך, שמא אתה בכוח אמונתך תעלה ותרכב על אריה?" לעג לו אחד
החיילים.
אלנקוה, כאילו לא שמע את דברי הלעג, והמשיך בהסבריו:
"אתם חושבים שלנהוג רכב ראשון לפני הטור, מפלצת שמשקלה יותר מ
-10 טון, הדוהרת במהירות 63 ק"מ ויורקת ממקלע 12.7 מ"מ, לא
דומה לרכיבה על אריה?"
"הצדק עם הבחור", קרא מישהו מהחבר'ה, "אני חושב שזה יותר מסוכן
מרכיבה על אריה הגדול ביותר בעולם!"
"נו, אולי כבר תספר לנו מה היה עם האריה הנוראי הזה?"
נשמע קול חסר סבלנות, "הבטחת לספר לנו בהזדמנות הבאה, עכשיו
קיבלת הזדמנות! יאללה, תתחיל לצ'זבט!"
"אם הסיפור יהיה משכנע, אולי תוכל לאייש את ה"זלדה" שלך בצוות
מתנדבים קבוע", ניסה המ"פ להמריצו לספר את סיפורו. "נו, איך
אני?"
                  ב
סבא שלי עלה ארצה ב -1949 ואתו אבי, שהיה אז בן שש או שבע. הם
באו מתלמסאן, אבל מוצא משפחתי מטולדו, שבספרד".
"אני תמיד חשבתי, שאתה מרוקאי.." נשמע קול מופתע.
"תלמסאן היא עיר במערב אלג'יריה. סביבה יש הרים מיוערים,
ובמרחק כ 06 ק"מ נמצא הים התיכון. העיר היא מבוך דל סמטאות
צרות ומתפתלות המכוסות בקמרונים מקושטים.ניא משמשת מרכז דתי
ואחד מבנייני הפאר שנמצאים בה, הוא "המסגד הגדול". עד בוא רבי
אלנקוה הורשו היהודים להתגורר רק  באגדיר, פרברה של העיר..
לפתע הופסקו דבריו בקריאה: "אבל, מה עם האריה?"
"שקט, לא להפריע!" הרעים קולו של המ"פ.
"עוד נגיע אליו" הגיב אלנקוה. "כפי שאמרתי לכם,מוצא משפחתי
מטולדו שבספרד, או כפי שקראו לה היהודים: טוליטולה. לא הרחק
מהנהר טאהו, המקיף את העיר בפיתוליו משלושה עברים התנוססו
בתיהם של האחים אלנקוה. הצעיר שבהם היה ישראל בן יוסף, המכונה
'הקדוש'. הוא הקים לו משפחה והיה ידוע בכל ספרד כסופר ופייטן
עברי, אשר חיבר את "ספר מנורת המאור", ספר העוסק בענייני מוסר
ויראת ה'. אחיו, אפרים אלנקוה, שהיה רב מפורסם, החליט להקדיש
את חייו ללימוד תורה ולהתעמקות ברזי הקבלה. מכל קצווי ספרד
זרמו אליו תלמידים, במטרה ללמוד מפיו את תורת הנסתר.          
       
לפני כ- 600 שנה נחשבה קהילת יהודי ספרד לקהילה מכובדת מאוד.
היהודים היו בעלי משרות רמות מאוד, אך בחצרות המלכים הספרדים,
אך עובדה זאת הייתה להם לרועץ: עם גיבור השפעתם על ענייני
המדינה, גברה אף שנאתם של החצרנים הנוצריים, הכמרים והעם
הפשוט, שכן הם הצטרכו לשלם מיסים לגובי-מיסים יהודים שנתמנו על
ידי המלך. כך קרה, שבימי אחד המלכים, נשמעה לראשונה קריאה
גזענית לשחרור הארץ מעול היהודים. יום-יום פורסמו איסורים
חדשים שהגבילו את זכויות היהודים. אחד הארכידיאקונים היה מחרים
בתי-כנסת בסוויליה והופכם לכנסיות, גכשהשלטונות אינם מנסים
להתערב במעשיו. רבנים רבים שניסו להתנגד למעשים אלו, נרצחו על
קידוש השם, כשספרי-תורה בידם. דבר לא יכול היה לעצור את השנאה
העצומה שהפגינו תושבי הארץ כלפי הקהילות היהודיות בספרד.
ב -4 ביוני 1391 אחזה לפתע בכל ערי ספרד אש שנאה נוראית,
ונהרות דם הציפו את רחובותיה. גם כאלה שהיו להם ידידים בקרב
האזרחים הלא-יהודים, והסתמכו על קשרים אלה לא זכו להינצל. בין
כל אלה היה גם המשורר ישראל  אלנקוה, ששלח אגרת בהולה לראש
החצר, בבקשה שישלח חיילים להגן על ביתו. אך העזר לא הגיע,
ולתדהמתו גילה בין המוני הפורעים שסבבו ברחובות, את ידידיו
הטובים והמכובדים, בנוסף על המוני אספסוף. מגמת כולם הייתה
להרוג את היהודים, להרוס את בתיהם ולבזות את רכושם. כשכתב-היד
של ספרו לחוץ אל לבו,  ובחדר הסמוך מצפים בני משפחתו להצלה,
נפל תחת מכת צלב גדול, שהיה אחוז בידי  כומר מוביל. מיד לאחר
מכן פרץ המון צמא לדם הכופרים היהודים, שהיו אחראים לרצח בן
אלוהים.
אחיו רבי אפרים ניצל כשעשרות תלמידיו הוציאו אותו לילה לפני
פרוץ הסערה מביתו, והעלוהו על ספינה קטנה, שיעדה - העיר
תלמסאן.
רבי אפרים ניסה תחילה להתנגד לכך וטען:" אני לא רוצה לנסוע
לתלמסאן. אם אין אני יכול לחיות בארץ מולדתי, ברצוני לעלות אל
ארץ הקודש ושם בין האבנים הקדושות לסיים את חיי."
"אבל רבי, עדיין לא קצו כל הקצים. כשתגיע למאה ועשרים, תוכל
להשאיר צוואה ,בה תבקש  שנעביר את עצמותיך, כמו עצמות יוסף
הצדיק לארץ כנען. אך בינתיים עוד כוח במותניך, ומוטל עליך
להקרין מאורך על תלמידיך המסורים לך, ולהאיר את עיני ישראל
בתורתך! בתלמסאן, כפי ששמענו מרב החובל, יש קהילה גדולה של
יהודים ושם תמצא קרקע פורייה, שתשתה בצמא את תורתך". ניסו
לשכנעו תלמידיו.
כשראה רבי אפרים, שאין בפניו ברירה אחרת, עלה על הספינה הרעועה
בדרכו לאלג'יריה.
כאשר ירדו סוף-סוף תשושים מטלטולי הספינה לחוף אלג'יריה, מצאו
תלמידיו ישמעאלי ,שמוכן היה תמורת סכום נכבד לארגן שיירה,
שתגיע לתלמסאן המרוחקת  כ-60 ק"מ  מחוף הים.
"דעו לכם, כי הדרך מסוכנת מאוד" הזהירם המדריך, "הסכנה נשקפת
לא רק מהשודדים האורבים מאחורי צוקים, אלא גם מחיות טרף
השורצות בסביבה, ובפרט במרחבי המדבר. עליכם לשכב, כשאגיד לכם
לשכב, ולרוץ - כשאומר לכם רוץ. אפילו למרחק רב, אם חייכם יקרים
לכם"
"נעשה הכל, שתדרוש", הבטיחו לו התלמידים, "העיקר שהרבי שלנו
יגיע בשלום לתלמסאו."
"מקבל אני כל מה שאמרת", הסכים הרב אפרים, "ורק תנאי אחד אני
מתנה: בשבת לא ניסע !"
"הרי זה ברור, רבי", הסכימו אתו תלמידיו.
"אם כך, קדימה, בעזרת השם".
"מה שאללה!" קרא המדריך.
שני הגמלים שעליהם הועמסו מטלטלי הפליטים, הורמו ממקום משכבם,
כאשר המנהיג משך בחבל שקשר אותם. הם  החלו לצעוד קדימה בנתיב
שכוסה בחול על ידי משבי הרוח. מיד אחריו יצאו הרבי ותלמידיו.
הם הלכו בדרך המדברית מספר שעות, עד שהשמש החלה לשקוע לאיטה.
אי שם בלב המדבר בין שתי חוליות גבוהות ירד רבי אפרים מבהמתו
והודיע בקול נחרץ: "מתחיל לערוב, כאן נחנה ונקבל את פני השבת"
"למה ירדת", הרעים מורה הדרך, "האם אמרתי לך לרדת? יללה, עלה
ונמשיך, אבל מהר! היודע אתה היכן אנו נמצאים עכשיו? זהו דיר
אסאד, כאן שוכנות רק חיות טרף, והשליט שלהן - האריה הגדול".
ולפתע נשמעה נהימת חיה ומיד אחריה צחוק מרושע, שהתגלגל בין הרי
המדבר.
"דבע מלעונה" (צבוע מקולל), קרא מנהיג השיירה בקול מזועזע.
"חייבים לזוז מפה מיד!"
"רבי, שמע בקולו", קראו התלמידים בקול רועד מפחד "האם פיקוח
נפש אינו דוחה את  השבת?"
"אין כאן  כל פיקוח נפש" קבע רבי אפרים בקול רגוע ושקט. "אנחנו
שליחי מצווה, ושליחי מצווה אינם נפגעים!"
"אבל איך אפשר להישאר כאן, כשאנו מוקפים בחיות טרף איומות? עוד
מעט יחשיך ו.."קרא אחד מתלמידיו בייאוש.
"עוד מעט תרד שבת המלכה, ויש לקבלה כנאה למלכה. אבל אני לא
רוצה לקבל על עצמי אחריות לחייכם. כתוב "ובחרת בחיים". אתם
תמשיכו בדרככם ולי אל תדאגו".
בשקט הוריד את מיטלטליו ומסר את בהמתו למנהיג השיירה: "קח
ומסור  אותה למי שחלש. אל תדאגו לי. אם ירצה השם, נתראה בתום
השבת בתלמסאן!" סיים את דבריו, ופנה אל משרתו האישי: "גם אתה
רשאי להמשיך עם השיירה לתלמסאן."
אך  משרתו סירב לעזוב את הרבי לבדו.
"אם כך, קח את חבילתי  והנח אותה במקום  זה."
נטל מנהיג-השיירה את הבהמה כשהוא מביט על הרבי במבט מלגלג:
"ואללה מדבוע!" הצבוע בלבל את דעתו!"
כשנהימת  החיות שלא נראו, גברה יותר ויותר, הזדרז מנהיג השיירה
והחל לצעוד במהירות, ואחריו התלמידים הנכלמים ,כשהם חשים בושה
על שלא  היה להם אומץ להישאר ולמות יחד עם רבם האהוב.
כאשר השיירה נעלמה מאחורי אחת החוליות, נטל הרב אפרים מקל  וחג
סביב למטלטלים מעגל גדול, שבא לסמן משהו, שלא היה ברור
למשרתו.
השמש כמעט ושקעה לגמרי, כשלפתע נשמעה שאגה איומה: "זה אריה!"
קרא בבהלה המשרת.
"מלך החיות מבשר לנו ששבת המלכה מתקרבת"  ענה לו בשקט הרב
"ועתה הגיע הזמן להתפלל תפילת ערבית".
מיד נשמע קולו הערב של הרבי במרחבי המדבר, כאילו התפלל בבית
הכנסת, בו היה מתפלל בכל יום שישי. סיים את תפילתו ונטל כוס
יין לקידוש. הוא עשה את מעשיו בשמחה ללא שום פחד בלבו. מיד
לאחר מכן החל לזמר זמירות שבת, כשלפתע נשמעה שאגה נוספת, הפעם
הייתה קרובה , ומיד לאחריה הופיע אריה ענק. כשראה אותו המשרת,
כמעט והתעלף מרוב פחד.
ריחם הרב על משרתו, ופנה אליו: "מה לך ורעד? האם אינך רואה
שהאריה זה נשלח אלינו על ידי ההשגחה, כדי לשמור עלינו מפני
חיות טרף? אל לך לחשוש. הוא לא יעבור את גבולות העיגול
שחגתי".
וכמעשה פלאים, האריה אמנם התיישב מחוץ לגבולות העיגול, כשפניו
אל המדבר ואוזניו דרוכות לקולות הנהימה הנשמעות בסביבה.
"רואה אתה", פנה הרבי אל משרתו בניחותא, "הוא שומר עלינו, ואל
לך  לחשוש.
ועתה הבא לי כלי לנטילת ידינו, על מנת שנוכל לסעוד סעודת
שבת."
על אף הבטחת הרב, שהאריה לא ייגע בהם, ניגש המשרת בלב רועד
להביא  את הכלי שהיה מונח לא הרחק מהאריה הרובץ.  הוא יצק מים
על ידי הרב , אך ידיו שאחזו כלי דמו לעלים הנעים ברוח. נטל הרב
את ידיו וניגש בשלווה ובשקט לאכילת הסעודה. לאחר שסיים ואחרי
שאמר את ברכת המזון, פרש את אדרתו על הארץ, שכב ונרדם מיד. ראה
המשרת, שכך הדבר, ושכב גם הוא לנוח מתלאות הדרך, אך  הוא לא
יכול היה להירדם, ועל אף עייפותו לא  יכול היה לעצום את עיניו,
כשקול נשימת האריה כל כך קרוב לאוזניו.
בבוקר קם הרב כולו רענן, לאחר שינה ערבה. הוא התפלל תפילת
שחרית בקול ערב, ואחר כך סעד את לבו ברוגע ובשלווה. הוא העביר
את יום השבת בניחותא, כשהוא מתפלל וקורא בתורה, סועד את ליבו,
ונח במצוות האל ושכב לישון. והאריה, כאילו היה יצוק ממתכת,
המשיך לרבוץ במקומו ללא שום תזוזה. כאשר הפציע השחר, ציווה הרב
אפרים על משרתו:
"ארוז את הדברים והעמס אותם על האריה!"
כשראה הרב שהמשרת אינו ממהר לעשות את דבריו, גער בו: "הרי
אמרתי לך, לא לפחד, כי   מן השמים נשלח אלינו האריה הזה. אכן
יש שכר למצווה ואבינו שבשמים שומר על בניו. מהר נא, כי עוד מעט
תעלה השמש."
ניגש המשרת אל האריה והעמיס עליו את המטלטלים משני צדדיו. לאחר
מכן עלה הרב על החיה ואחריו המשרת, כשהוא אוחז בפחד רב בבגדי
הרבי, שישב לפניו. מיד כשחש האריה את המשא על גבו, ניעור
מישיבתו הקפואה, התמתח  ופתח בדהירה אצילית בשבילים המוכרים לו
היטב, בכיוון לישוב הקרוב - תלמסאו.
 הדרך לא ארכה זמן רב, ועד מהרה נכנסו בשערי העיר. הרחובות
המו מקונים ומוכרים ובסמטאות הצרות והמתפתלות נעו המוני אנשים,
כאשר האריה התפרץ לתוך העיר כרעם ביום בהיר. מראה שני האנשים
הרוכבים על האריה, הבהיל את הצופים, יותר מאשר האריה עצמו. הם
סברו שאין אלה בני אנוש, שהרי אנשים רגילים אינם רוכבים על
אריות. הם מיהרו להסתתר מפני האריה כשהם קוראים מתוך פחד:
"יא סאתר! יא רבא" (בערבית: מגו, אלוהים).
"אעוז בלאה! איש האדא?" (אחסה אצל אללה, מה זה?)
"ג'ין, עפארית (רוח , מפלצת) רוכבים על האריה?"
בהלה איומה אחזה בהמונים. הדוכנים נעזבו, שולחנות הועפו ואתם
כלים, ירקות ופירות. כולם רצו אל הבתים, בכדי למצוא בטחון
מאחורי דלתות מוגפות ומוברחות. לשמע הצעקות הציץ שליט העיר
דרך סרגי חלונו כשהוא נדהם למראה הבלתי שגרתי: "בשם אללה הרחום
והרחמן" קרא מהחלון, "מה עשינו לכם, כי באתם להרוס את העיר?"
"לא באנו חלילה להרוס. פנינו  אל השלום", קרא רבי אפרים,
"אנחנו יהודים ובאנו לשכון אך אנו בעיר זו. שמא תאמר לי, היכן
מתגוררים היהודים?"
"כרצונך, יא סידי. אין יהודים בתוך העיר. הם נמצאים רק בפרבר
מרוחק מהעיר"
"האם הם אינם יצירי אלוהים? מדוע סגרת אותם, כמו טמאים בשכונה
מרוחקת" הזעים הרב קולו.
"יא סידי" קרא שליט העיר בקול מפוחד, "הם אינם טמאים! אך אני
חשבתי, שכך יהיה להם טוב יותר. אך אם תרצו להתגורר בתוך העיר,
העיר כולה פתוחה לפניכם, היכן שתרצה התיישב ותחיה, רק שחרר
אותנו מחיה הנוראה הזאת!"
"אל תדאג לאריה. רק נרד ממנו והוא ישוב למקומו שממנו בא. לא
אריה פשוט הוא, כי אם מאלוהים נשלח אלינו, ואפ אי פעם תהיה
נשקפת לנו סכנה, הוא שוב ישוב ויגן עלינו, כפי שהגן עלינו מפני
חיות המדבר!" קרא הרב.
"כדבריך, יא אפנדי, אל לך לחשוש!  שום סכנה לא נשקפת לך מצד
יושבי בעיר. ובינתיים אשמח מאוד, אם תואיל להיות אורחי עד
שתמצא בית מתאים לך!"
"תודה לך ויהיה אלוהים אתך", ענה לו הרב כשהוא יורד מגבו של
האריה. "הורד את המטלטלים!" פנה אל משרתו. "נקבל את הזמנתו של
הבי!"
מיד הורקד המשא מגב האריה. תוך שאגת דרור, פתח האריה בדילוגים
ארוכים, כשהוא עושה את דרכו אל מחוץ לחומות העיר.
למחרת כשיצא הרב עם משרתו לרחובות העיר, יצאו לקראתו המונים
כשעל פניהם מבטי תדהמה והערצה. חלק מאנשים אלו, הציעו להם לדור
באחד הבתים היפים שהוקמו במרכז העיר. רק עבור שלושה ימים הגיעה
לתלמסאן השיירה של תלמידי הרב. הם היו רצוצים ושבורים מתלאות
הדרך, נוסף לעצב הרב, שהיה בליבם, שכן סברו שרבם האהוב נטרף
על ידי חיות טרף שבמדבר.
רבה הייתה תדהמתם ושמחתם, כשנודע להם מהיהודים  יושבי אגדיר,
שרבם הגיע שלם. כשדמעות בעיניהם שמעו על הנסים והנפלאות שעשה
עמו ה', כאשר מסר לרשותו אריה, ששמר על חייו והביאו לתלמסאן.
לימים בנה רבי אפרים בית-כנסת, שנקרא על שמו, במרכז העיר.
בזכותו אף הותר ליהודים שבאו ללמוד אצלו, להתיישב בתוך העיר
תלמסאן עצמה. כאשר נפטר, הפך קברו למקום עליה לרגל, ליהודים
ולמוסלמים כאחד, שאבות אבותיהם זכרו את יום הופעתו המופלאה של
רוכב האריה בעירם.
בתוך השקט שהשתרר עם סיום הסיפור, נשמע קול: "יופי של סיפור!"
"וואללה אלנקוה, החזקת אותנו במתח, כמו סרט מתח באלוויזיה!"
"אז מה דעתכם", פנה המ"פ אל החבר'ה, "הראוי אלנקוה שישמש סמל
ל'זלדה' המובילה?"
"אין ויכוח! כל הכבוד לאיש!"
"אני חושב, שאני אצטרף ל'זלדה' שלך באופן קבוע", קרא אחד
החיילים, "אם המפקד לא יתנגד!"
"אין בעיות!" הגיב המ"פ.
"גם אני, גם אני", נשמעו כמה קולות.
"אכן, אלנקוה הוא ג'דע אמיתי!" סיים המ"פ.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לעשות סקס עם
קונדום זה כמו
שעיוור יקרא כתב
ברייל רק עם
כפפות.
(ולעשות בלי זה
כמו שעיוור ישחק
רולטה רוסית רק
עם אקדח
אוטומטי).


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/12/04 10:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריה חורשי

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה