פתאום אני בוכה, צועקת
וזה חרוז עלוב, אבל
אח"כ
גם שותקת.
אני מביטה בהם
בחייהם,
בשקט.
פעם ידעתי פחות
פעם לא היו לי
יותר מדי
סיבות לבכות.
אני כבר לא מאמינה בהם,
באלו הקובעים
גבולות.
ואולי משהו יקרה מחר
וגם זה עלוב, אבל
אולי
מחר יהיה כבר מאוחר?
לא, לא רוצה ללכת
רוצה להישאר
עד שנגמר. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.