מעלילות הרב מסעוד אלפאסי
לא עברו שבועיים ושוב התלהטו הרוחות בין נהגי ה'זלדות' סביב
לאלנקוה. הדבר החל כשיצחק אלפאסי קיבל חופשה ליומיים. כאשר שב
מחופשתו, הביא איתו קופסת צבע צהוב ומכחול, ומיד ניגש לעבודה:
לצייר על ה'זלדה' שלו אריה נוראי ועל גבו רבי עם זקן ארוך.
ניגש אליו המ"פ, הסתכל על מעשיו ואמר:
"לא ידעתי שאתה צייר שלטים... האם אתה רוצה להתחרות בציור עם
אלנקוה? גם הוא לא יודע לצייר, אבל לו לכל הפחות היה הסבר
לציור".
"המפקד, אלנקוה הוא גנב!: קרא אלפאסי בכעס.
"מה פירוש 'גנב'? מה הוא גנב לך?" תמה המ"פ.
"הוא גנב לי את הרבי הרוכב על האריה. הוא פשוט סיפר מלה במלה,
מה שכתוב על הרב מסעוד אלפאסי, הנקרא כך, כי הוא גר בעיר פאס
שבמרוקו. ומשפחתנו כידוע מוצאה מהרב מסעוד אלפאסי".
"אתה טוען, שלא היה הרב אלנקוה, ואלנקוה פשוט קרא איזה ספר,
ששם כתוב על הרב אלפאסי? אתה רוצה להגיד לי, שהוא השוויץ,
כאילו זה היה הרב אלנקוה?"
"בדיוק כך! סבא שלי איננו לוחם גדול, אבל כשסיפרתי לו על הנס
שקרה לרב אלנקוה, אמר לי: לו הייתי צעיר כמוך, הייתי עוקר לו
את לשון-השקר שלו, שידע לכבד רבנים גדולים".
"ואיך נדע, שמה שאתה אומר זה נכון ומה שסיפר אלנקוה שקר?"
היקשה עליו המ"פ.
"יש לסבא שלי ספר, שהוא אף פעם לא נפרד ממנו, ותמיד מעיין בו.
אבל כשסיפרתי לו, לקח את הספר ואמר לי: "יצחק, קח את הספר לצבא
תראה אותו למפקד שלך ותדרוש ממנו בשמי, שיצווה מיד על השקרן
הזה למחוק את הציור ושיפסיק להתקשט בנוצות לא שלו!"
"והספר הזה אתך?" שאל המ"פ.
"הבאתי אותו, אף אם לסבא קשה היה להיפרד ממנו. אם תרצה אני
מביא אותו מיד".
רץ אל אוהלו ומיד חזר כשעמו ספר ישן כרוך בעור: "הנה הספר
'שבחי הצדיקים' לדוד עידאן. הנה כאן כתוב הכל!" אמר ונתן את
הספר למ"פ.
נטלו המ"פ בידו, וקרא בפליאה: "יצא בג'רבה בשנת תרע"ט! ספר
באמת נדיר וגם מקום ההוצאה - ג'רבה".
"סבא שלי אמר לי, ששם באי ג'רבה היו בתי-ספר בעברית, ואנשים
ברחוב דיברו ביניהם בעברית", קרא אלפאסי בגאווה.
בינתיים התאספו עוד כמה חיילים מסביבם. המ"פ החל לקרוא מתוך
הספר, כשעשרות עיניים עוקבות אחריו ואחרי אלנקוה, שעמד כולו
מרוגש:
"מעניין, מעניין מאוד", העיר המ"פ, "זיכרון פנומנלי, ממש מלה
במלה! אלא שהגיבור הוא לא הרב אלנקוה, אלא מסעוד אלפאסי. הנה
האריה שומר עליו ועל משרתו. ואפילו הנה בית-הכנסת שהקים. לולא
ראיתי את הספר, לא הייתי מאמין בשום אופן, שאלנקוה ימתח אותנו
כך."
"אבל המפקד", מחה אלנקוה, "לא מתחתי אתכם! אני נשבע באלונים,
שכל מלה שסיפרתי היא אמת! לו יכולתי להביא כאן כמה זקנים, שהיו
מספרים לך, שהם בעצמם ראו את בית-הכנסת ואת הקבר של הרב
אלנקוה.."
"אבל הסיפור על האריה ואיך שהוא רכב עליו ?" לגלג עליו המ"פ.
"גם הוא נכון?"
"הכל אמת ואירע לרב אלנקוה. גם עליו כתוב בספר בצרפתית שיצא
לאור בעיר תלמסאן?"
"מישהו יודע צרפתית"" קרא המ"פ.
"אנחנו יודעים רק יפאנית", קרא מישהו מתוך בדיחות-הגעת, ג'ודו,
קראטה!"
"הספר לא נמצא אצלי" קרא אלנקוה, "סבא שלי מסר אותו למוזיאון
בחיפה, ביקשו ממנו.."
"למוזיאון? אולי לספריה?"
"לא, למוזיאון, יש מוזיאון כזה ששם יש ספרים כאלה, וגם מבקשים
מכל מיני אנשים, שיספרו להם סיפורים.."
"מעניין, מעניין מאוד" הגיב המ"פ מתוך חוסר אמונה, "ושם כתוב
על הרב אלנקוה אותו סיפור שסיפרת לנו?"
"בדיוק מה שסיפרתי לכם - כתוב שם, סבא שלי יודע טוב מאוד
צרפתית".
"המפקד, נדמה לי שאני יכול לעזור לך בבעיה זו " קרא אהוד, "אם
אינני טועה, בחיפה נמצא אמנם מוזיאון לאתנולוגיה ולפולקלור. את
הכתובת אפשר לברר בספר הטלפונים. אני אמנם מקרית ביאליק ואך
פעם לא הייתי שם, אך אם תיתן לי 'ספישל' יומיים לביצוע משימות
מיוחדות, אני מוכן לגשת למוזיאון, ואני מבטיח שלא אתן למזכירות
שם מנוחה, עד שנדע באופן סופי עם מי הצדק".
"אבל אתה לא יודע צרפתית, אז איך תבין?" היסס המ"פ.
"אל תדאג, במוזיאון בטח נמצא מישהו שיודע צרפתית. הם לא לוקחים
סתם ספרנים."
"אני מציע, שיחד עם אהוד ייסע עוד מישהו שיהיה ניטרלי, אחרי
הכל אהוד הוא חברו של אלנקוה, אז הוא לא יכול להיות שופט".
"מספיק!" קרא המ"פ, "מה זה פה, כנסת? אצלי בפלוגה אין הצבעות
והצעות. או. קיי. אהוד. אתה נוסע, אבל אם סתם נסעת בשביל לכייף
ולא תביא תשובה - אני מוריד מהחופשה שלך!"
אהוד יצא לדרכו וכעבור יומיים שב מחיפה. מייד הקיפו אותו כולם
והפציצו בשאלות: "נו, דבר כבר, מי-מה, מו?"
"איך אלנקוה?"
"צודק!"
"ואלפאסי?"
"צודק!"
"ואללה, התחלק על הראש! פתאום הוא מדבר בבודדת: צודק! צודק!"
"חבר'ה, תפסיקו לעלות לי על הראש!" קרא אהוד בכעס, "קודם עלי
לדווח למפקד ואחר כך אספר לכם הכל. מה אתם רוצים, שאפסיד
חופשה?"
כאשר אהוד מסר למ"פ דו"ח מהתחקיר שערך במוזיאון, התבלבל אף
המפקד: "אבל זה לא יתכן. אותו הדבר שיהיה מסופר על שני
אנשים..."
"המפקד, לא די בכך! נוסף על הרב אלנקוה, שבאמת כתוב עליו
בצרפתית ספר שיצא בעירו, ועל הרב מסעוד אלפאסי שגם מסופר עליו
אותו סיפור, יש אולי עוד עשרה רבנים, שעליהם מסופר שרכבו על
האריה. הנה הבאתי רשימה שמצאו לי באופן חפוז, על רוכבי
אריות".
על הטופס הרשמי של המוזיאון לאתנולוגיה ולפולקלור בחיפה ברח'
ארלוזורוב 19, כתבה המזכירה: מוטיב: רוכבי אריות. ואחר כל
שמות: הרב מסעוד אלפאסי / "פלאי הצדיקים", לר' שושן כהן רבי
אפרים אלנקאווה/ להדס-אשל, תלמסאן: ר' יהודה החסיד... ר' שמואל
ד מדינה... חכם ללא ציון שם... רבי אפרים אלקבעי... הרב מוטי
חביב...
"לא יאומן!" קרא המ"פ בתדהמה, "מילא אריות יש הרבה ובפרט
באפריקה, אבל רבנים שרוכבים עליהם? לו היו אצלנו, יכולנו
להרכיב מהם יחידה מיוחדת של "רוכבי אריות".
"וגם מפקד היה להם..." קרא אחד החיילים בצחוק.
"לא תאמינו, אבל יש אפילו ערבי שרכב על אריה..." אמר להם
אהוד.
"ערבי?" אמר מישהו בפליאה.
"באמת... כשסיפרתי למזכירה במה העניין, צילמה לי במקום את
הסיפור. היא אמרה לי: 'אם אתם חוקרים, אז עליכם לדעת שגם אצל
שכנינו הערבים היו קדושים. היא סיפרה, שהיא מקיבוץ של השומר
הצעיר ושהיא בחופשה עכשיו..."
"הרומנים שלך לא מעניינים אותי", הפסיקו המ"פ, " מה כתוב
עליו?"
"רוכבי האריות: דיר-אל-אסד" (מנזר האריה) - כפר בגליל העליון,
על גב ההר לימין הכביש צפת-עכו. מקור השם מפי ישישי הכפר:
מוסלמי אדוק ששמו עבדול-קאדר, רוכב היה לפני שנים רבות, על
חמורו מעכו לצפת. כשהגיע אל קרבת הכפר דר-אל-בענה, שיושבים
נוצרים, החליט לנוח בצל אחד העצים ונרדם. ראו אותו 'הכופרים'
מדר-אל-בענה וגירשוהו מגבולם בבושת פנים. נשבע עבדול-קאדר: 'חי
מוחמד נביאנו, כי לא יחיה המקום הזה!"
כאשר הגיע אל מעיין פאראדי, הוא פרוד הסמוך למירון, ירד מעל
חמורו ויכרע על ברכיו להתפלל. כשסיים את תפילתו, ראה והנה
לפניו אריה טרף את חמורו, והוא ניצב ליד הנבלה. אזר עבדול-קאדר
עוז, עלה על האריה, וכך בא אל העיר צפת, הישר אל ארמון מושל
הפלך. המושל הנפעם מן המראה חיבק את עבדול-קאדר, נישק על מצחו,
וכאשר שמע מה עוללו לו 'הכופרים', העניק לו במתנה את הכפר
דר-אל-בענה. זאת הסיבה שאותו הכפר נקרא דיר-אל-אסד."
"זה הכל? בסך הכל אחד, אולי הזקנים האלה עבדו אצל היהודים
בפרדס, ומין הון להון, שמעו סיפור על אחד הרבנים, ויחד הפכוהו
לקדוש משלהם, כמו שהפכו את עקדת יצחק לעקדת ישמעאל, ואת דוד
המלך לנבי דאוד ושלמה לסולימאן. בכל אופן לו היה זה דרוזי,
היינו מצרפים אותו ליחידת "רוכבי האריות".

מיכאל הלפרין בכלוב מול האריה
לא עברה מחצית השעה, כשטר"ש מיקי ביקש להתקבל על ידי המ"פ:
"המפקד, זה בקשר ליחידת "רוכבי האריות".
"אין שום יחידה כזאת. בין החיילים הועלה רעיון מסוים ובזה
נגמר".
"אבל בסמכותך לקבוע את הצוות ב'זלדה' המובילה ואפילו
אלנקוה..."
"אלנקוה לא קובע כלום ואני רק מקווה, שלא תספר לי שגם אחד
מאבותיך רכב על אריה, ושאת רוצה להביא הוכחה. לידיעתך, איש לא
ייסע עוד להביא הוכחות, והעניין סגור!" סיים המ"פ את דבריו
בהחלטיות.
"המפקד! אני מוכרח להיות בצוות המוביל! אני מוכרח, אחרת אני לא
יודע מה. חברים שלי סיפרו כל מיני אגדות ומיד הפכו לגיבורים,
אבל על סבא שלי כתוב בעשרות ספרים..."
"מה כתוב? שהוא רכב על אריה?"  תמה המ"פ.
"הוא לא רכב. הוא ניצב מול אריה פנים אל פנים..."
"בגן החיות או בספארי ברמת-גן? אז מה, כל אדם יכול היום לעמוד
פנים אל פנים מול אריה בכלוב". לעג לו המ"פ.
"אבל לא, בתוך הכלוב!" קרא טר"ש מיקי.
"אל תצעק!" הזהיר אותו המ"פ, "סבא שלך היה מטפל בחיות?"
"לא. הוא טיפל בבני אדם, אבל הוא לא פחד מפני אריות וגם אני
רוצה להוכיח את עצמי".
"רגע, רגע מיקי... מה שמך המלא? זה מוזר, הייתי נשבע שנולדת
מיקי וזהו, אז מה השם?"
"מיכאל הלפרין, כשם סבי!" ענה בגאווה טר"ש מיקי.
"הלפרין, הלפרין, היה אחד שהיה אלוף בקאראטה והיה שובר ארבע
לבנים  ואחר כך חזר בתשובה... לא, איך יכולתי לשכוח. מיכאל
הלפרין. בטח, זה הוא שטען שיש לצאת להתיישבות בחוראן... ללכת
לבדווים וללמוד מהם את חיי המדבר, לבנות שרשרת של ישובים
מבוצרים, מיני היאחזויות, להקים לגיון יהודי, זמן רב לפני
ז'בוטינסקי, ועוד כל מיני דברים פנטסטיים. אז מה עם האריות?
אני בטוח שפעם המורה סיפר לי, אבל משום מה שכחתי".
"פעם בא קרקס ממצרים ונטה את אוהליו בחולות שפת הים של נווה
שלום. כרגיל הביא אתו גם כמה כלובים עם חיות: אריות, דובים,
קופים ואפילו פיל גדול. בשעת ההצגה הופיע בעל  הקרקס והציע פרס
לאיש שיעיז להיכנס לכלוב האריות. מיד נמצאו לצמים, שסיפרו,
שאלה אינם אריות, אלא אנשים המחופשים לאריות או שהם כה זקנים,
שכל שיניהם נשרו".
מיקי המשיך את  סיפורו בגאווה רבה: "בין מאות הגברים, גברתנים
מוסלמיים, נוצרים, אנשי "השומר", חלוצים נועזים, שהבטילו
לאהובותיהם ללכת למענן באש ובמים - לא נמצא איש שיעיז להיכנס
לכלוב האריות! ואז הופנו כל המבטים אל האיש, שקם והודיע בקול
רם: "אני מוכן להיכנס!"
"ניגש סבי, פתח בעצמו את הכלוב ונכנס לתוכו. מיד נסוגו האריות
והצטופפו בפינת הכלוב, רק אריה אחד לא נסוג וניצב כאריה יצוק
מברונזה אל מול סבי. כשהתקרב אליו סבי, החל נוהם, אך סבי לא
נבהל. הוא הרים את קולו, כשמאות צופים מתבוננים בו בתדהמה,
והחל מדבר אל האריה: "הסכת לדברי! אתה אמנם מלך החיות, אך מולך
מתייצב נצר מלכי יהודה. אף עמי, כמוך מלך החיות, כלוא בתוך
כלוב בכל מיני ארצות! אבל יבוא יום והוא ישתחרר ויכבוש את
ארצו, ארץ כנען".
"מיד לאחר מכן כשהוא ניצב דום, החל לשיר את "התקווה".
סבי שר עד הסוף את ההמנון, כשהאריה מלווה אותו בנהימה. כל
הקהל, לא רק היהודים, עמד על  רגליו, וליבם של היהודים התמלא
גאווה. זהו המפקד, זה כל הסיפור!
"יופי! כנראה ששמעתי כבר את הסיפור בכל מיני נוסחאות, והוא
אמין יותר מכל האגדות על הרבנים שרכבו על האריות. מה אגיד לך
טר"ש הלפרין, סבך לא היה זקוק לאגדות. הוא בעצמו היה אגדה כבר
בחייו. דבר אחד אינני מבין: מדוע הסכמת שיקראו לך 'מיקי', או
אפילו 'מייק', במקום לשאת בגאווה את שם סבך: מיכאל הלפרין?"
"המפקד תבעו, זה היה שמי בבית-הספר. אבי זכרונו לברכה, עמד על
כך שאקרא לעצמי כך, אבל כשהמורה סיפר לחברים שלי מי היה סבא
שלי, עשו לי את המוות. הם שיסעו בי כלבים וכאשר איזה בריון היה
מתגרה בבנות של כיתתנו, היו אומרים לן: "אם אתה גבר, התגבר על
מיכאל הלפרין ואותנו תעזוב!" הייתי מקבל בלי הרף מכות, עד
שהחלטתי: "אני לא בנוי כמו סבי, אינני רוכב על סוסה ערבית,
ואייני חוגר חרב דמשקאית. ממחר אם מישהו ישאל אותי על שמי,
אגיד לו: "קרא לי פשוט מיקי או מייק". אבל עכשיו כשכולם
משוויצים עם הסבים שלהם, סבורני, שגם לי יש זכות להיות ב"זלדה
המובילה" ובין ראשוני "רוכבי האריות". כפי שאמרתי, אינני אוהב
באופן מיוחד רכיבה על אריות ואפילו לא על סוסים, אבל אני קשור
ל'זלדה' הזאת, כאילו היא החברה שלי! יחד אתה אני רוצה לצאת
לשטח, כמו נכדו שחל מיכאל הלפרין!"
"טר"ש מיכאל הלפרין, הריני להודיעך במקום, שבקשתך נתקבלה וירבו
כמוך בישראל!" ענה לו בחגיגיות המ"פ.
כאשר נודע לחברה על המתנדב הנוסך ל'זלדה' המובילה, גברה
ההתלהבות בכל המחנה: "המפקד, שמא נגיש דרכך בקשה למטכ"ל,
שיאשרו ליחידה שלנו להשתמש בסמל של  "הרב הרוכב על אריה"? גם
אנו כשנצא לחופשה, נשאל את סבא שלנו, אולי גם במשפחה שלנו יש
איזה רב הרוכב על אריה".
מה דעתכם קוראים יקרים, אולי גם אתם תשאלו את סבא שלכם, ואולי
אף הוא יספר לכם סיפור דומה? אז בבקשה מכם, כתבו מיד לאתר, בו
אתם גולשים או למחבר הסיפור, וספרו את הסיפור ששמעתם. ותבואו
על הברכה! אריה.