אתה לא מבין בכלל כמה אפשר לעשות (או, יותר נכון, לא לעשות)
בשבוע. כולה שבוע אחד מסכן. השבוע זה היה "שבוע מחלה". זה אומר
ששכבתי ישבתי גנחתי בבית, עם חום גבוה וגרון דלוק ואדום, עור
פנים כל כך יבש שהחול בגינה כבר מוציא לו לשון, וכאבי פרקים
שנבראו לבני שמונים, במקרה הטוב. שבוע שבו הספקתי:
1. ללקות בשברון לב X2
2. לזרוק בחור X 2
3. לבצע ניתוק קשר הדדי עם ידיד X 1
4. לצעוק על החתול X 2
5. ללכת לקורס איפור X 1
6. ללכת לעבודה X 1
7. לעשות קניות דרך האינטרנט X ?... (אני לא בדיוק זוכרת,
הפסקתי לספור...)
8. לעשות ביד X 0  (אין לי תיאבון מיני כשאני חולה...)
9. לקבל שיחות פלאפון מ-5 דייטים פוטנציאליים (אפילו מזה שרואה
בי זיון מזדמן ותו לא!), ולסרב לכולם. אני חולה!
10. להזדיין X 0 (כי אמרתי לא להוא מהזיון המזדמן)
11. לסיים כרטיס טוקמן X 2
12. לבכות X ? (גם את זה הפסקתי לספור...)
13. לעשות שעווה ברגליים X 1 (מאמץ שכמעט וגרם להתפגרותי
המוחלטת, עוד יותר מבדרך כלל)
14. לקרוא ספר X 2
15. להירדם באמבטיה X 1
16. להירדם על המקלדת X 1
17. לדבר עם האקס הלא-מיתולוגי שלי X 1
18. לדבר עם האקס המיתולוגי שלי X 0 (המנוי לא היה זמין)
19. לאכול סופגניות X 1
20. להקשיב לפסקול של "פנטום האופרה - המחזמר המקורי" X 3
21. לספר בדיחות על המוות של ערפאת X 1 (זה שהחמוס שלי לא צחק
לא עודד אותי במיוחד להמשיך)
22. לקחת כדור אופטלגין X20-30+?... (את זה אני באמת כבר לא
סופרת)
23. להגיד לא לסקס X 3
24. להגיד לא לסקס עם ארגנטינאי X 1 (זה אמור להדגיש לכם עד
כמה הייתי חולה)
25. לשחק במשחקי וידאו X 20

אני נשבעת לכם שבדרך כלל אני הרבה יותר פעילה מזה. באמת! כשאני
חולה אני כזו סמרטוט רצפה מזוויע, שאני בקושי מצליחה לשפכטל את
עצמי מהכסא. אני צריכה אופטלגין אחד בשביל שהחדר יסתובב קצת
יותר לאט, ושניים אם אני רוצה שהוא יסתובב רק חלש מאוד, כמו
תנועות גלים של ים רוגע (ואם שטתם פעם בים, אז אתם בטח יודעים
שהוא כמעט אף פעם לא לא- זז בכלל. תמיד יש תנודות קטנות וחלשות
כאלה שלא ממש מפריעות, לא מספיק כדי לגרום למחלת ים לאמא שלי,
בכל אופן).
בדרך כלל אני בחורה אנרגטית ופעלתנית ועושה גבות. זה פשוט בגלל
שאני חולה עם חום גבוה ואני כמעט ולא מצליחה להשלים שעות שינה
מהשבועות המטורפים האחרונים בעבודה, אז כמובן שאני לא מצליחה
להבריא כי תמיד אומרים שאם אתה חולה אתה צריך לישון המון ואז
תבריא, ואם לא אז אתה תישאר חולה ימים, אולי אפילו שבועות,
אולי אפילו חודשים - ואז בסוף יגלו שיש לך איידס וכל המערכת
החיסונית שלך תקרוס בבת אחת ואתה תמות. שזה אולי עדיף, לפעמים,
אם נגיד הייתם ממש חולים ממש ממש הרבה זמן וכבר איבדתם תקווה
שאי פעם תחלימו וכל החיים שלכם בזמן האחרון היו סיוט מתמשך של
אנחות וגניחות וכאבים והשתעלויות של דברים ירוקים.

אני באמת נשבעת לכם שבדרך כלל אני עושה הרבה יותר מכל זה
בשבוע. נשבעת לכם באוטו של ידיד שלי, שהוא אלפא רומיאו ספיידר
שנת 70' ואני אוהבת אותו, נשבעת לכם אפילו בידיד שלי שאותו אני
אוהבת קצת פחות אבל עדיין אוהבת. נשבעת לכם אפילו בחברה של
הידיד שלי, שהיא כוסית מטורפת ולפעמים אני מפנטזת על שלישייה
עם שניהם, אבל גם אני וגם הידיד שלי יודעים שאני לא נמשכת אליו
בשיט ואני רק אכנס איתם למיטה בתור תירוץ לעשות את החברה שלו.
אני נשבעת לכם אפילו בחמוס שלי, שהוא כמו הילד שלי רק קטן
ושעיר עם אף ורוד, (שאת זה בעצם יש כמעט לכל הילדים הקטנים
האמיתיים), ועיניים אדומות - שאת זה יש לילד אמיתי רק אם
קוראים לו אלי לוזון או "חשישניק". כמו המורה הזאת לסוציולוגיה
שפעם הייתה לי שהייתה די צעירה, והיא הייתה כל כך חיוורת שאני
חושבת שהיא השתמשה בטיפקס בתור מייק-אפ, והיה לה שיער ג'ינג'י
ארוך שכשהיא הרימה אותו פעם אחת, כדי למתוח את הקוקו שלה, ראו
שכל השורשים שלה לבנים לגמרי, כאילו שהיא בת איזה מאתיים. אבל
היא לא הייתה. והיא הרכיבה משקפיים, אז אף פעם לא ממש ראו את
הצבע של העיניים שלה מתחת בגלל השתקפויות של אור וכאלה, אבל גם
אם הן לא היו אדומות היא בטח הרכיבה עדשות צבע כדי להסתיר
אותן. וכולם אמרו שהיא לבקנית ושיש לה חבר ושמעניין אם גם
השיער בכוס שלה לבן או שהיא בכלל מגלחת אותו כדי שהחבר שלה לא
יידע שהיא לבקנית, ושאם הוא כן יודע שהיא לבקנית אז שהוא בטח
בחור ממש אמיץ כי אני לא מכירה הרבה בחורים שהיו יוצאים עם
לבקניות.
אני מכירה רק בחורים שהיו, אולי, עומדים ולוטשים עיניים
בלבקנית (כזאת שלא מסתירה את זה וצובעת את השיער שלה ומרכיבה
עדשות צבע ומשקפיים ומגלחת את הכוס) כאילו היא מוצג מוזיאוני.

החמוס שלי הוא גם לבקן, אבל הוא לא יודע לשיר ולא יודע
סוציולוגיה (אני חושבת) ואצל חמוסים זה לא מיוחד בכלל להיות
לבקן. זה נורא נפוץ דווקא. אבל בשבילי הוא מיוחד בכל אופן, כי
הוא שלי והוא יותר חכם מאח שלי.
אני נשבעת גם במשחק שאח שלי הביא לי ושיחקתי בו כל השבוע
כשהייתי תקועה בבית חולה, כי בלעדיו הייתי כבר מתה משיעמום.
ואני נשבעת בשליח של הדואר שמביא לי קרמים יקרים לפנים מחו"ל
עד הדלת, כדי שאני לא אצטרך ללכת עד לסניף הדואר ולהביא אותם,
כי אני נורא חולה ואני לא יכולה לקום מהמיטה בכלל אז בטח שאני
לא יכולה ללכת עד לסניף הדואר, שזה רחוב אחד שלם ממני. חוץ מזה
גם נורא קר בחוץ - אתמול או שלשום ירד הגשם הראשון ובכיתי כי
אני שונאת את החורף ואין לי כרגע חבר כי מי שרוצה אותי תמיד או
רוצה אותי רק בשביל הסקס ושום דבר מעבר לזה, או שהוא מכוער.
ולהיות נטולת חבר בחורף זו באסה רצינית, כי כשאני בוכה, כמו אז
כשירד גשם נגיד, אז אין מי שיחבק אותי ויגיד לי שזה רק גשם
ושיכולים להיות לזה גם צדדים טובים, כמו למשל שזה יכול אולי
לעזור לחקלאות, כדי שיהיה לארבה יותר מה לאכול, או שזה נורא
רומנטי כי אנחנו יכולים לנצל את זה שקר ולחמם אחד את השני, ואז
אנחנו נתכרבל ונתמזמז ובסוף נזדיין זיון חורפי עדין כזה,
שבסופו ניאנח ונתחבק וניזכר ששכחנו להוריד את הגרביים ושעכשיו
אנחנו מבינים מה נראה לנו מוזר, ונצחק ונלך לשתות שוקו במטבח.
ואז נזדיין על השיש, ואני ארעד מקור כי לי תמיד קר כשאני מחוץ
לפוך, והוא ישפשף לי את הזרועות כאילו הוא עושה לי טובה, בקטע
של "תפסיקי כבר לרעוד ותתחילי לגמור", אבל אני לא אגמור והוא
כן ואז אנחנו נשתוק טיפה ונשתה את השוקו שלנו והוא ייזכר שהוא
חייב ללכת, ינשק אותי נשיקה רפה ומהירה כזו על הלחי קרוב לפה
אבל לא באמת על השפתיים, ואני אחייך חיוך מאוכזב אבל הוא יעמיד
פנים שהוא לא שם לב שאני עצובה ויילך.
ואז אחרי שבועיים אנחנו ניפרד, והוא יגיד שפשוט "נגמר לו",
ש"זה כבר לא מה שהיה פעם" ושהוא "פשוט לא מרגיש משהו חזק מדי
בשביל להשאר במערכת היחסים הזו". ואז אני אגיד לו משהו על
לנסות ולדבר על זה או לפתור את זה או לנסות או לתת לי לחשוב על
משהו או לשמוע את הצד שלי או להתקשר לפעמים ושאני אוהבת אותו,
אבל הוא יסתכל עליי והעיניים שלו יהיו ריקות וקרות ממש כמו
החורף, והוא יגיד "מצטער" בלי הבעה, כמו ארנולד שוורצנגר,
ויילך. ואז אני אתכרבל במיטה מתחת לפוך ואבכה ויירד גשם והחמוס
שלי יתחיל לשרוט את הכלוב כי הוא יירצה לצאת אליי, ואז בסוף
אני אולי אפתח לו את הרשת של הכלוב והוא ייצא וינשך אותי
בקרסול, הבן זונה.

אני באמת באמת נשבעת לכם, בכל היקר לי, שבדרך כלל אני עושה
הרבה יותר בשבוע. ברצינות, זה רק בגלל שאני חולה. באמת!
בדרך כלל, בשבוע רגיל, אני מזדיינת לפחות איזה ארבע-חמש פעמים.