יום שישי
הוא חזר מאוחר. רגע לפני שהשבת נכנסה הוא עוד הספיק להרים אליה
טלפון. העיר אותה כרגיל. היא נרדמה עם הטלפון ביד. הם קבעו
להיפגש מאוחר יותר. הפעם היה ברור לשניהם שהערב הם הולכים
למועדון. היא רצתה לרקוד, להוציא את כל האנרגיות שנאגרו בה
בשבועיים האחרונים. הוא רצה לשתות. לדפוק ת'ראש ולא לחשוב על
כלום, חוץ מעל ה"גוד טיים" שמחכה לו. כבר חודש שהוא לא ראה
אותה עירומה. בפעם האחרונה שחזר, היא הייתה במחזור או שסתם
אמרה את זה כי לא היה לה חשק. בכל מקרה, הוא לא קיבל ממנה
כלום.

היא קנתה שמלה שחורה בתחנה המרכזית. המוכר בבוטיק הביט בה ואמר
לה שהיא נראית פיצוץ. היא חייכה. אמנם המחמאה הגיעה מבחור
שאוהב בחורים, אבל לפחות היא הגיעה. היא ישבה על השרפרף מול
המראה והעבירה מכחול עם אבקה כחלחלה על עיניה. ב"לאישה" אמרו
החודש שהגוונים הכחולים הכי מתאימים לעיניים ירוקות. מבחינתה
זה לא משנה. העיקר שלא יראו את העיגולים השחורים.
אחרי שלבשה את השמלה, היא נעמדה מול המראה והביטה בעצמה. באמת
נראה טוב. חיוך עלה על פניה.
הוא חיכה לה למטה. לא העיז לעלות. ההורים שלה היו בבית. היא
איחרה ב-5 דקות. איחור אופנתי. בתקווה שתגובתו הראשונה תהיה
"וואו". אחרי שלא קיבלה תגובה, היא שאלה מה דעתו. הוא הביט בה
בחיוך, העביר מבט בוחן ואז אמר: "השמנת קצת".

יום שבת
היא פקחה את עיניה והביטה על הבגדים שהיו מפוזרים ברחבי החדר.
השמלה שלה שכבה שם על ריצפה. היא נזכרה שיש עליה כתם. הוא היה
כ"כ שתוי. בכניסה לחניה הוא הקיא עליה. אח"כ גם על עצמו. עכשיו
אי אפשר יהיה להחזיר אותה, היא חשבה לעצמה, והכתם בטח לא ירד.
לא נורא, הוא ממילא לא כ"כ אהב אותה. את השמלה, היא הדגישה
לעצמה.

הוא התעורר עצבני בגלל ההאנגובר. קם במהירות, התלבש והסתלק.
"מחכים לי, את יודעת איך זה".
כן, היא ידעה איך זה. הכל כבר היה צפוי מראש. הנשיקה הקטנה על
קצה האף, ההבטחה שפעם הבאה הוא יישאר, עד כמה שהיא תרצה, אפילו
יאכל איתם ארוחת בוקר משפחתית. " נלך לאכול עוגה בערב".
היא חייכה בלית ברירה וקמה לסדר את הבגדים.
בערב הוא קיבל טלפון מחבר מהמחלקה. "החברה הכוסית שלך מופיעה
באינטרנט". באתר הבילויים פורסמה תמונה שלה מאתמול. ברונטית
מהממת עם מיני שחורה שחשפה את רגליה הדקיקות וגופה השווה.
"וואו". הוא הביט בתמונה דקות ארוכות, מנסה להיזכר, השמלה באמת
נראתה לו מוכרת.
גם היא הביטה בתמונה זמן ממושך. זאת לא אני, חשבה לעצמה.
התאורה הייתה טובה, האפקטים של המצלמה יכולים לגרום לכל אחד
להראות כמו מיליון דולר. אם היא באמת הייתה נראית כ"כ טוב, אז
הוא היה אומר משהו. אבל הוא לא אמר. אפילו כשהם שכבו, הוא לא
אמר כלום על הגוף שפעם היה הדבר היפה ביותר שראה מימיו. היום
זה סתם גוף. רק עם עוד 5 ק"ג נוספים.

יום ראשון
כשהגיע לבסיס הוא התחיל להתגעגע אליה. בארוחת הצהריים הוא חשב
להתקשר אליה אבל לא היה זמן, וגם חבל על הכסף. היא תתקשר
מהעבודה ואז הוא יאמר לה. הוא יאמר לה שהוא מת עליה, שהיא הדבר
הטוב ביותר שקרה לו בשנה האחרונה, שהוא כבר מת לחזור הביתה
ולחבק אותה ולנשק אותה בכל חלקי גופה המהמם.
בשעה שתיים הודיעה המ"מ לכל המחלקה על שהיה פיגוע בדיזינגוף.

יום שני
בהלוויה שלה היו הרבה אנשים. כולם אהבו אותה. עכשיו כולם
מתגעגעים אליה. אמא שלה סיפרה שהיא הייתה ילדה מקסימה שתמיד
אהבה חיות, וחייכה לכל אחד ובכל מצב. אחותה הקריאה שיר שכתבה
על השלום כשהייתה בת 15. הוא מצא לו פינה קטנה בצל, בסוף שורה
של קברים והתיישב שם, רחוק מכולם.
בסוף ההלוויה הוא ניגש אל הקבר. הוא הרכין את ראשו והביט בשמה,
שהיה כתוב באותיות שחורות גדולות על המצבה הטרייה. הדמעות זלגו
מעצמן. הוא התכופף וליטף את אבן השיש הקרה. דמיין לעצמו שהוא
מלטף את עורה החלק, את שיערה הגולש, את עינייה החייכניות.
רגליו נעשו כבדות והוא צנח למטה. כאב לו הראש. כאב לו הלב. הוא
לא הצליח לזוז. לא רצה ללכת.

הוא נזכר בכל מה שלא הספיק לומר לה. ועכשיו כבר היה מאוחר. הוא
הניח את ראשו על האבן ולחש:
"מותק, אני מצטער!"