(הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי ומוקדש ללילך ז"ל, בת 29
במותה)
במבט לאחור אני חושב שהכל היה מתוכנן.הבדיקה שנערכה בדיוק
בימים שאני עבדתי,התקלה במכשיר שגרמה לי לדבר איתה.הרעיון שעלה
במוחי בין כל הפעילויות הללו.
הבדיקות שלה הראו שהסרטן שלח גרורות.
בתוך חדר הבדיקה ,אל מול המחשב המציג ריאליסטית את מצבה,מול
זמן הבדיקה המתקצר והולך,היו לי מספר שניות לחשוב.
היא היתה בחורה יפה,חייכנית.עיניה נצצו.אף אחד לא היה מאמין לה
שהיא חולת סרטן.איפור וחיוך הסתירו את הסבל שכנראה עברה
ותעבור.
כסף לא היה עוזר לה עכשיו,כי לרפא מצב כזה אי אפשר,וטיול בעולם
כשיש לה רק רגל אחת והיא בהשגחה מתמדת לא קל לעשות.
הדבר החזק ביותר שחשבתי להעניק לה אותו היה אהבה.
אהבה זו המתנה היפה ביותר שאפשר לקבל,ואני רציתי להעניק לה את
ההזדמנות לאהוב ולקבל אהבה,לא מתוך רחמים,אלא מתוך כנות,אהבה
עם עתיד .אהבה ללא שיברון הלב שנלווה לה בפרידות ובריבים.
כשהיא היתה בתוך חדר הבדיקה החלטתי לתת לה את המתנה הזו,ללא
קשר לרגשותיי האמיתיים כלפיה.
נוצר בינינו קשר ,שהתפתח לרומן.
קיבלתי אותה איך שהיא,עם הרגל האחת,עם הכאבים והסבל
הנוראי,שאותו
הסתירה עד הרגעים האחרונים של חייה.
קיימתי איתה יחסי מין כל עוד יכלה לקיים אותם.
היא התאהבה בי באופן מוחלט .היינו מדברים לילות שלמים
בטלפון,מבלים בבתי מלון על חשבון אגודות צדקה שונות,מתחבקים
במגע מכסימלי
אני יודע שהיא חוותה אושר גדול ,ובכך אולי הגשמתי את תפקידי.
כמה שניות של חשיבה העלו את הרעיון.
מאז רגע הבדיקה ועד ההלוויה שלה עברו תשעה חודשיים שהענקתי לה
במתנה.
האם אני צדיק?מה המטרה של כל זה?ימים יגידו... |