למה לרצוח כך מחשבות
למה לירות באותן מצבות

למה לדבר כשאין מי שיקשיב
למה נובלים אנשים באביב

ולמה אתה בוכה
הרי אינך שומע ואינך רואה?
אין בכך כל הגיון
איך אתה מרגיש את החסרון?

אני מרגיש בכך כי אני אדם
ואני מרגיש את הדם
אני מרגיש את חבריי מתים
אני רואה את נשמותיהם מרחפות
והכל כל כך אבסורדי ומטומטם
עד כמה שווים חייו של אדם


אנשים מתים בגלל דעה
זה שוויה של אותה נשמה
אשר נעלמה כי טעתה

ולמה נתן לנו ה' את החמלה
הרי אנחנו לא משתמשים בה
עליהם כועסים
אז אותם הורגים
האם ככה אמור להיות מעגל החיים?

ועכשיו בוכים ועכשיו צועקים
מצטערים, נחנקים, נדהמים, נבהלים
ולמה לא מנענו זאת ?
ולמה שנשתוק בזאת?

כי אין אנו חזקים מספיק?
כי אין בנו גיבורים מספיק?