הוא עצר, נעמד במקומו, ושמחתי שכך עשה. זה נתן לי אפשרות להקיף
במבט את הסובב אותי, את העולם.
משמאלי באותו הרגע נעלמה השמש ואורה ההולך ודועך צבע את השמיים
בזהב, ארגמן וסגול עדין. משמאלי עלה הירח המלא וחייך אליי
ממשכבו. האדמה עדיין הייתה מוארת וראיתי הכל סביבי, את האדמה
החרושה מתחתיי, את השביל בו הגעתי, הבתים הרחק ממני, החורשה
אליה היו מועדות פניי, הצמחיה הדלילה.
השמיים מעליי החליפו את גוונם לכחול-אפור והעננים המעטים זהרו
לאורה של הלבנה. ואז שמתי לב.
"לשום דבר אין צל" אמרתי, ספק לעצמי, ספק אליו. הוא נראה כלא
שומע, לא שם לב לדבריי, תשומת ליבו הייתה נתונה למשהו אחר.
כמה עורבים חלפו על פני השמיים המאפירים. כמה, ואחריהם עוד
כמה, ואחריהם להקה שלמה חצתה את השמיים לרצועות כהות.
ליבי ריקד ושר משהו. הערב הזה היה מלא קסם ויופי מהפנט. החלטתי
להמשיך בדרכי. משכתי את המושכות, והוא, הסוס מתחתיי, הרים את
ראשו מהדשא אותו ליחך. דירבנתי אותו ברגל והוא התחיל ללכת,
בעצלנות משהו, לעבר החורשה. התקדמנו בשביל ואני עצמתי את
עיניי, שיחררתי את המושכות והתענגתי על רעש הפרסות המכות באדמה
הקשה. אחת, שתיים, שלוש, ארבע, אחת... נעתי אתו בייחד והרגשתי
את תנועותיו זורמות דרכי, הופכות להיות תנועותיי שלי. עדיין
בעיניים סגורות ידעתי בדיוק באיזה כיוון ובאיזה שביל הוא הולך.
לא טרחתי לכוון אותו, הוא ידע לבד.
סחרחורת קלה סיחררה את מחשבותיי ונשאה אותן הרחק, אל תוך
התעלומות הגדולות ביותר של היקום. האנרגיות והזרמים הקוסמיים
עטפו אותי וסחררו את נשמתי במחולסוחף של קולות וצלילים. פצחתח
בשירה וקולי נישא על פני הגבהות השוממות הרחק אל עבר האופק אל
תוך ליבות האנשים, מציף אותם באהבה ומאיר אותם מבפנים.
כשפקחתי את עיניי היה כבר חושך. הסוס התקדם בצעדים מדודים אל
עבר החווה. הרמתי את מבטי. הירח האיר את דרכי, כאילו סלל שביל
כסוף ממני אל השמיים. ראיתי את הסל של עצמי, צל של לילה, מוטל
לפניי על האדמה הלבנה. פרשתי את ידיי אל השמיים וינשוף התעופף
אליי וסובב סביבי לעיתים נוסק אל על ולעיתים חולף על פניי, שקט
ובלתי נשמע, מעיף שערות מראשי ברוח כנפיו האימתניות.

"תודה לך אלוהים" לחשתי וחייכתי.